בגיל 40 כמות הבלת"מים (ההפתעות) שאתה אוכל בחיים היא כזו אסטורנומית ששינוי בעבודה אמור להיות קטן עליך. מחלקות התמזגו? קנו את החברה שלך? פיטרו אנשים וחלק הלכו הביתה? שינו לך את האנשים בצוות? שינו לך תהליך עבודה? פתאום יש יותר בקרה? תגיד תודה. כן כן תודה על הכול. 100 פעם תגיד תודה. א. לפחות יש לך עבודה וב. ככה זה בחיים למה? ככה. הזוגיות משתנה. ההורות משתנה. הילדים גדלים. דברים כל הזמן משתנים. ככה היה. ככה יהיה. ועוד יותר! גם בבית וגם בעבודה קצב השינויים רק יגבר. פייסבוקים ובלוגים וטוויטרים - יבואו עוד כאלה. חניות נזמין בסלופארק או פנגו זה המצב. אין יותר טלפון חוגה. פר פררר פר פררר אין יותר את הצלצול הזה. אז או שתתעורר לאהוב שינויים או שתישאר מאחור. לא ליילל מותר ורצוי לדבר/להציע כיווני הטמעת שינוי ביעילות אבל לא ליילל ובטח שלא להתסיס להרעיל או לשחק אותה קשה להשגה (שביתה איטלקית) גם שתיקה אגב זו אדישות ובלימת שינויים. יאלה. לרוץ לעבר השינוי. לרוץ ולקפוץ ולחייך ודברים טובים קורים. מה הביג דיל? מה הדאווין והרעש שעושים על שינויים בארגונים? בבית יש פי 1000 יותר שינויים ואנו אוכלים אותם אז למה אנו עושים חיים קשים למנהלים שלנו בארגון? זה לא פייר. דיי! להבין ומיד בלי יללות שהחיים והעידן השתנה וזה עידן של שינויים מתמידים כל הזמן. בוס חדש? זה מה יש. שיטה חדשה? זה מה יש. שיניתם שיטה וחזרתם אחרי שנה לזו שהיתה קודם? זה מה יש. סליחה שאני פחות אמפטי "לקושי" אבל יש לי תחושה שבארגונים אנו קצת יותר מדי עושים עניין מלהבין את העובדים ולקבל את הכובד, ואת "הקושי" כשתאכלס במדד הקושי מ 1 עד 10 זה לא ממש משהו ששובר את האנשים. בכלל, היכולת שלנו לקבל דברים היא הרבה יותר גדולה ממה שנראה. כבר שנים אני חש ורואה את זה. כאילו כשאתה איש ארגון אתה מוכן לקבל פחות ממה שאתה מוכן לקבל בבית שלך למרות ששניהם בתים שלנו. ואולי, אם אנו המנהלים לא נעשה עניין כה גדול משינויים גם העובדים יבינו שזה המצב בדיוק כמו הצבת גבולות לילדים. אולי אם נשים על השולחן ברור שכל 6 חודשים יהיו שינויים או כל 3 חודשים ושזה המצב אנשים יתרגלו לזה. ובכלל, האדם, העובד, שהוא המרכז לעצמו אינוט משתנה. אני איני משתנה. לפחות לא בגדול ולכן, אני נישאר לעצמי, בכל מצב. מכך נובע, שיש לי בטחון. שיש לי בטחון בעצמי במי שאני, בגישה שלי, בערכים שלי שאיתי והולכים איתי לכל כיוון. |