שמיים של צבע,אורות מוזרים.

רעש עמום וזמזומים רחוקים.

יושב על מפתן הדלת עם הלוחם הפרטי שלי וממתין להתפתחויות חזותיות.

שוב תאורה באוויר,שוב סילון מחריש אף אוזן ושוב שוב השקט הזה.

חי כבר את השקט המוזר הזה כבר 30 שנה,

שקט שנמתח לפעמים עד קצה גבול היכול האנושית ואז בלי סימן או רמז נשבר בקול גדול.

מנסה לתמרן את עצמי למצב בו אני אצליח להבחין בין זמזום אחד למשנהו...זה ציפור?...זה מטוס???

הפעם מדובר רק במזל"ט בינוני שחג מעל ראשי כמו יתוש שפגשתי פעם בקאריביים.

מסתכל בעיני הלוחם ויודע...הקרב הגדול עוד לפניי...הקרב האישי שלי ...

על מהותי ,על זהותי הפנימית והפטריוטית.

ניגש למקרר הקטן שבחדר השינה ופותח בירה קרה .

זמזום הפתיחה שוב מזכיר לי את המתחולל בשמיים ובארץ מהים לנהר.

רק שהפעם מדובר בנהר קצת שונה.

תמיד היתה לי פנטזיה על הנהר הזה הליטני.

עוד מסיפורי אבא ב 82 מדמיין לעצמי את החקלאי הלבנוני שם על הנהר עם הפרד העקשן שלו והלוחם שלו מנסים לחצות מים גועשים וגשר שנשבר.

צלצול בוקע מזכיר לי שוב את האישה,

 עולם מלא חוויות שמע אני נמצא .

היא שואלת לשלומנו ומנסה להפגין דאגה אמיתית...

בין האותיות הקטנות שלה אני כבר קורא את הריב הבא.מנסה להימנע ממנו בכל מחיר. מתחמק אות אחרי אות ושוב נזכר בחקלאי עם הפרד שבטח מנהל את אותו הויכוח עם הרעלה מהצד השני.

"לך משם " היא אומרת...

"בוא אל בית הוריי.נרגע.תלטף את הבטן שלי שם צומחת לה הדור הבא שלך."

אני מנסה להקשיב.להבין...באמת.

ולא מצליח להבין איך היא לא מבינה.

אני והלוחם לא מהבורחים.

מגייס את כל הכישוריים היצירתיים והוירבאליים שלי כדי לנסות ולהעביר לה את המסר החד,

אחמד והפרד מהצד השני בטוח עושים עבודה יותר טובה.

ככה זה כשצד אחד מקדש את החיים מעבר לכל עיקרון אחר והצד השני חי בתרבות שמקדשת את המוות.

חושב כמה קל היה לי להתמודד איתה אם היו קוראים לי אחמד ומחייך ביני לביני.

האפרכסת כבר מתחילה לספוג את ההפגזה הארטילרית שהיא מביאה מתוך ליבה החושש.

אני מבין שכבר איבדתי שליטה על השיחה.

אין שום סיכוי שאצליח להעביר את הדיבור לפסים עקרוניים.

הכל אישי...הכל מותר......כל החרא צף ועולה כמו שהוא אוהב לעשות ברגעי משבר.

ושוב המחשבה רצה לי לליטני ועל כמה חרא שצף להם שם.

תמיד ידעתי שיכולת הביטוי שלי בכתב עולה על זו שבעל פה ולמרות זאת מנסה לתמרן בין הבכי לאיומים,בין הצעקות לתחינות,בין האמת שבפיה לבין האמת שבליבי.

מנסה לחמוק בכל הכישרון מכל הפגזים שהיא שולחת לעברי אבל לא תמיד מצליח,ככה זה כשיורים עליך משהו מהרסיסים תמיד יפגע.

אחמד מהצד השני של הליטני כבר נשבר,

הפקלאות כבר על הפרד והוא והיא כבר מתחילים לחצות את המים הגועשים ליד הגשר ההרוס. 

אחרי כל המחשבות,רצונות,ייצרים וגאות נפשית אני פתאום מבין.

לפעמים.

רק לפעמים

אני ואחמד מהליטני .....בדיוק אותו אדם.