רוצה   לענין אתכם בסיפור הרפתקאותיה שיופיע כאן בהמשכים כלאמר , פעם ימשיך איש הגשם לרתק בסיפורו האישי  המרגש, ו ופעם   מיני   תצדיק במיוחד את  הפיתגם בדבר ידידו הטוב ביותר של  האדם  בסיפורה הבלתי יאמן.  הבעת תדהמה  הסתמנה על פניו של חוקר הפשעים הותיק.  תמהונו הלך וגבר ככל שהמשיך להאזין ברוב קשב . עיניו רחבו מתימהון   למישמע הסיפור המוזר ביותר שהגיע אי פעם לאזניו.  בילדה המבוהלת, שישבה מולו מעברו השני של השולחן הארוך, עדין ניכרו היטב סימני האימה.  זיכרון האירוע המבעית שהתרחש אך זמן קצר ק ודם לכן,  גרם לה לילדה להציץ מפעם לפעם אל מאחוריה, כאילו בשנית יחזור הדבר הנורא ויתרחש שוב.  נועה , זה היה שמה של הילדה,  המשיכה וסיפרה לחוקר המשטרה ,אך על פניו של החוקר, ניתחלפה הבעת התדהמה ,שנחה כל אותה עת על פרצופו,  ועיניו ניבטו בילדה במבט ספקני,  שהתפשט והלך וכבש במהירות רבה את פניו חרושי הקמטים.  נועה סיימה את סיפורה ,ותלתה בשוטר זוג עינים גדולות, שסימני שאלה דוממים ניכרו בהן היטב.  הדומיה ששררה עתה החדרו של החוקר, היתה כבדה ומוחלטת.  לפתע הפר קולו של החוקר את השקט.  לתדהמתה העצומה של נועה, שאל החוקר  באי אמון בולט:"האומנם ילדה ?, האם את בעצמך מאמינה  באמת ובתמים,  לכל מה שסיפרת לי   עכשיו?  היתכן כי היה זה כלב  שחטף ממך  את ילקוט בית הספר שלך?"שאלותיו הספקניות של החוקר המשטרתי, גרמו לה לנועה הילדה לחוש בתחושת עלבון צורבת עד כדי כך,  שדמעות גדולות עלו בעיניה מתגלגלות במורד לחייה,  ובד בבד חשבה לה הילדה תוך שהיא מנגבת את הדמעות,  שלא ככה היתה צריכה להיות תגובתו של חוקר הפשעים, למישמע תלונתה.  "לא", הכריזה לפתע בפסקנות מרובה.  לא הסתרתי את הילקוט ולא המצאתי את כל הסיפור הזה.  הדברים קרו והתרחשו בדיוק כפי שסיפרתי לך. קולה של הילדה הפך לזעקה מרה.חשדו של השוטר כי בדתה את הסיפור מליבה רק הגבירו את חוסר האונים שלה ואת בכיה.  "בסדר, בסדר, "מיהר החוקר להרגיע את הילדה הניסערת. אך בינו לבינו קשה היה לו להאמין להאמין למישמע אוזניו.הסיפור נישמע כל כך חסר הגיון ומדהים,  שקשה היה להאמין כי אמנם כך אירעו הדברים במציאות. אך מאחר ולא רצה  להוסיף על בכיה המשיך מעתה לשמור את ספיקותיו  לעצמו.