ככה זה שהסנדלר הולך יחף. נכנסים לו קוצים ברגליים וגם הלקוחות לא כל כך מאמינים לו שהוא בעל מקצוע טוב.

גם אני סוג של סנדלר. נפלתי בדיוק במקום שאותו אני מכיר הכי טוב. התוכנה שלי. איך זה קרה דווקא לי שחשבתי שאני מכיר היטב את כל מבוכי הלולאות, התנאים, הפסיקות, המערכים והמשתנים.

אני כבר הרבה זמן עסוק בשינוי התוכנה שלי. בעצם, תמיד עסקתי בזה בדרך זו או אחרת. הוספתי פונקציות, תארים, מליצות, הדרתי פרוצדורות, ייעלתי קוד, שכתבתי קטעים אבל באמת  זה הכל המצאתי לבד.

אני ממציא את עצמי. איש לא לימד אותי. קוד המקור שלי היה עדין והרמוני מאוד. באתי איתו מוכן. מערכת הפעלה לא רעה. בסיסית אמנם ונאיבית אבל עושה את העבודה. היא עבדה טוב עד שהיא נתקלה במסך הכחול הראשון. הייתי ילד קטן ולא היה שם מישהו שהבין איך לטפל במערכת הזו, אז נאלצתי לתקן אותה בעצמי. המצאתי משהו ושתלתי פנימה. העתקתי קצת מהסביבה הקרובה אליי, הורים, סבא וסבתא, אחות ואח. ככה שזה שלוקחים קוד של מישהו אחר, לעולם אתה לא יודע מה יקרה ומה הכנסת לתוכך. אתה חי עם התוכנה הזאת שנים עד שאתה מגלה מה זה עושה לך. ואין לך על מה ללון בעצם, כי אתה בעצמך שתלת את זה בתוכך.

אני לא יכול לחיות יותר עם התוכנה הזאת שלי. היא כבר מנופחת ומלאה טלאים על גבי שכתובים. רובם לא שלי. רובם הדבקתי על עצמי. אמצתי לחיקי כמו אידיוט. נתתי להם מקום באזור הכי רגיש שלי. בלב. אני מפוצל. היום אני מבין את זה לגמרי. זה ברור לי שהתוכנה שלי מזוהמת. וכמו כל מהנדס תוכנה טוב הייתי עסוק בשנים האחרונות בניקוי של הקוד, להעיף חתיכות שלא מתאימות יותר. וירוסים קטנים ומעצבנים ורוגלות שואבות אנרגיה.

וכבר חשבתי שהכל נקי, שזה באמת רק אני שם בפנים בתוכנה ואין יותר הוא. ושזה כבר לא בעית תוכנה אלא בעית חומרה או משהו מבחוץ שלוחץ לי על הכפתורים לא נכון. ובכל זאת הוא ואתה מתערבבים לי עדיין עם אני. ואני יודע כאשר אני אומר אתה צריך לעשות כך וכך או להיות אמיץ/גיבור/אתה, זה בגלל שהוא עוד יושב שם בפנים ב kernel ומחייך. והוא זה משהו די מעוות ,מכוער, שקרן ונמוך. ניזון על הקוד הלא נכון, רץ על הלולאות המיותרות, נכנס לרוטינות של פחד וחרדות, נאבק בתנאים מופרכים, מאתחל דמונים דימיוניים ומתקיף בפסיקות חומרה שמשתקות את האיברים החיצוניים. ככה זה שהכנסתי rootkit למערכת ההפעלה שלי. אני כבר לא יודע בוודאות מה אני ומה לא.

והדרך שלי ברורה. להעיף אותו החוצה. לנקות. לטהר את השורות. וזה נשמע כל כך פשוט וקל. אבל זה ממש לא. כמה מכות הייתי צריך לחטוף בדרך. כמה אגרופים לעצמי ולאחרים. כמה זה כואב להתקע כל פעם בלולאות אינסופיות עם תנאי יציאה שגויים. שקרים. במקום פשוט לרוץ קדימה עם הקוד האמיתי, הפשוט והטוב. כי זה כלל ברור בתוכנה, KISS. נשיקת הפשטות לטיפש. הטיפש זה אני. Keep It Simple Stupid. לעשות מה שטוב לי. לדבוק בטוב, לא ברע.

ואיך אני חסמתי את האהבה, למה אני לא נתתי לך מקום. איך כל כך רציתי שהיא תגיע לגרעין ובכל זאת לא הצלחתי. ולא הבנתי למה. פחדתי, בעטתי, ברחתי, חזרתי, שוב ושוב. והיא בפשטות שלה ניסתה שוב ושוב עד שויתרה. ואני לא הבנתי מה אני עושה מתוך התוכנה שלי. חשבתי דרך קטעי קוד אחרים. נגועים.

והיו סימנים בשנים האחרונות שהתוכנה נגועה. כן, רגעים של צלילות ואושר שהצביעו על ההוא/אתה/אני שיושב שם בצד ומספר לי סיפורים מוזרים. וכן, גם איך הוא הסתדר כל כך טוב עם הסביבה הקרובה, כי הרי זה ברור עכשיו לגמרי, שהוא מורכב מחתיכות שלהם. לכן הכל יושב בדיוק במקום. אבל אני? האם זה אני? כן... עד שאני אשנה את עצמי מתוכי. ויש לי את הידע כבר, אני מודע ליכולות שלי. אני צריך לעשות את הקפיצה הזאת שוב. כמו שאמר חבר יקר שלי שנמצא רחוק מכאן, you are about to leap again. אמר ולא ידע כמה טוב עשה לי עם המשפט הזה. נתן לי את המפתח לדלת הבאה. 

ואני בוכה, וחתיכות קוד עפות ממני בדמעות, נפרדות לבלי שוב, משאירות חללים נקיים בתוכי. וזה לא משנה מה יהיה מסביבי. אם התוכנה שלי תהיה נקיה ומסודרת והרמונית (נכשלתי בהרמוניה שלי - כמה פתטי), זה לא שהעולם יסתדר סביב הרצון שלי, זה אני שאסדר את העולם שלי מסביבי.

וכל מי שהכיר את אריק מ-1.0 עם כל גרסאות העדכון שהגיעו ל 1.38 יצטרך לקבל את אריק 2.0 (שם זמני) ואם לא שישאר לו שם עם איזה אריק 1.38 שנתקע, מרמה ועף כל הזמן.

אל תפריעו לי עכשיו (בעצם, תביאו לי לשתות משהו חם ואיזה משהו טעים לאכול, אני רעב וצמא). אני מקודד אזור רגיש. אפילו ל bios החרא הזה נכנס. צריבה מחדש. שורף לי כל כך.

אין יותר אתה. מעכשיו יש רק אני. אני 2.0a. מי מוכן להיות אתר אלפא?