בחוץ גשם כבד , אולי השמיים בוכים בשבילי , כי אצלי הדמעות כבר לא באו בקלות היום . ועכשיו , אני יושב עם המחשב ומנסה לנתח ,לחשוב ולישון . ברקע מתנגן הדיסק שבו בפעם האחרונה שכבנו כשהיית אצלי , לא יודע למה אבל ישר כשהתחלתי להפעיל אותו הכל חזר אלי והדמעות התחילו לנזול , התחלתי להיזכר כמה כיף היה לי לשכב איתך ואיך תמיד לפני ששכבנו היית מגיבה לכל נגיעה וליטוף שלי , איך תמיד הצלחנו להתחבר ולהבין אחד את השני במיטה,  הרמוניה שכנראה לא הצליחה להעפיל על דברים אחרים .השעה די מאוחרת , שעת השינה שלי חלפה לה ממזמן , ואני נזכר היום ממש לפני שהלכתי ממך , ששאלתי אותך מה השוני בי שכל כך מרחיק בינינו ? היה קשה לך לענות , קשה לך לתת דוגמות , אמרת, והשאלה הזו נותרה אצלי פתוחה. עניין אותי לדעת האם השארתי אותך עם אותם לבטים? האם השאלה הזו תמשיך לקונן במוחך בשבוע הקרוב או שאולי היא חלפה ליידך ולא ייחסת לה חשיבות כמוני? אני מקווה שכן כדי שתוכלי לקבל החלטה אמיתית ונכונה ואולי להבין איפה נפלנו , להבין מהו השוני אשר גורם לתהום בינינו להיפער. אני לא מרגיש כך ,כפי שאת יודעת, התהום שאת מתארת שיש , אצלי  ,היא עוד מהמורה שיש לעבור אותה כמו בכל דבר בחיים הקשים שהיו ועוד יהיו לנו בהמשך הדרך .

אני יודע שהשבוע הזה יש לי זמן לחשוב גם כן ,הבטחתי לעצמי שהשבוע הזה שאני כל כך מנותק ממך,אני אנסה להבין האם זה באמת הקשר שהייתי רוצה שיהיה לי ? האם אני מסוגל להתפתח בקשר כזה ? אני יודע שאני גבר עם הרבה איכויות מאשר גברים אחרים  ומספיק בטוח בעצמי שאני אמשיך הלאה ומבין שיש גם את היתרונות בלא להיות איתך , למרות שעכשיו הם די מתחבאים מאחורי שלט ענק שרשום עליו בגדול : "דנה". לפעמים אני כועס על עצמי שנתתי לך את האפשרות הזו של שוב לשחק ברגשות שלי ולשים אותי על ממתינה עוד שבוע , אבל מצד שני יש בי תקווה עוד שהסבלנות משתלמת. אני יודע שאיתך למדתי להיות הרבה יותר סובלני ממה שהייתי בעבר , החזקתי את עצמי הרבה במערכת יחסים שהיתה בינינו וניסיתי לכבד את המרחק והרצונות שלך למרות שלפעמים נלחמתי בהם מבפנים . אז תודה לך על כך.

אני מודה שאני מקווה שבאחד הימים תתקשרי ותגידי שנשברת , שאת מתגעגעת ושאני חסר לך , ואז אני אספר לך שהתחלתי לכתוב לך מכתב פרידה כבר ואז שנינו נצחק ...אז אם את קוראת את זה כנראה שטעיתי . אני נזכר בתקופה שלפני שהכרתי אותך כבר לא הבנתי למה אני לא מצליח להכניס אף בחורה ללב שלי , האם נעשיתי אטום ? ואז כשהכרתי אותך, אני לא יודע למה, אבל החלטתי להיות נאמן לך ולהישאר רק איתך גם כשהיה לי קשה, כי באמת הייתי זקוק למישהי כמוך . תמיד הפסיכולוג שלי חזר על המשפט :"אין לך בעיה להתחיל עם בחורות , יש לך בעיה להישאר " והחלטתי שאיתך , אני אשאר !

עכשיו כל דבר עוד מזכיר לי אותך , אם זה כשאני אהיה אצל ההורים שלי ונשב לאכול , או אם אני אהיה לבד בחדר שלי שם ואני אזכר איך הצלחתי להביא אותך עד לקריות הרחוקות , או שאני אמצא שיערות שלך בכל מיני מקומות בדירה שלי , או שאני אראה את הגומייה השחורה שהשארת אצלי , השרשרת  פרחים הלבנה שענדתי עלייך במסיבה כשהיינו , מברשות השיניים שלך עם סימני הליפסטיק האדום שלך עליהם . האם גם לך זה קשה ? בעוד שבוע כולם יהיו נחלת העבר , אני אוהב למחוק את הכל , לזרוק בלי סנטימנטים את הכל – זאת הדרך היחידה שלי להמשיך הלאה .

אני לא נוטה להיתלות בעבר , כפי ששמת לב לא סיפרתי כל כך הרבה על הבחורות שהיו לי לפנייך , אפילו את השמות שלהן לא ציינתי בפנייך , אבל את הבחורים שלך אני כבר מכיר בעל פה .  האם זה בגלל שאת פשוט לא כמוני ? מרחיק הכל כשהקשר נגמר ומדחיק את זה ( היה כבר מקרה שלא זיהיתי את האקסית המיתולוגית שלי !)  כואב לי לחשוב שעכשיו את תהיי במקום הזה שלהן . אבל לפחות יהיה לך שם מקום, מקום של כבוד . כי מבין כולן אני חושב שהכי הרגשתי שמישהי הצליחה להבין אותי באמת ואני מדבר מבחינה רגשית ,את בטח עכשיו מעקמת את הפרצוף כי את ממש לא הרגשת כך, ואת שואלת את עצמך : איפה אני הייתי כשהוא הרגיש כך? אבל כן , אני חושב שהיה בינינו חיבור שעדיין לא הבשיל ויכל להיות הרבה יותר חזק ... אני הרגשתי אותו צומח אבל עכשיו גשם הדמעות גרם לו לטבוע ולמות . איתך הרגשתי הכי פתוח וחופשי שאני יכול מאשר עם כל אחת אחרת אי פעם , רוב הזמן הבאתי את רן האמתי איתי  וחשפתי את עצמי כמו שלא חשפתי את עצמי עם אף אחת אחרת שהייתי איתה בקשר והרגשתי עם עצמי טוב, זה כל העניין , שבתקופה שהיינו יחד עדיין עוד ניסינו להכיר אחד את השני , פחות לעבוד על הקשר , ואני אומר לך באותיות קידוש לבנה , את עדיין לא מכירה אותי , יש הרבה רבדים שעדיין לא חשפתי בפנייך, אני מניח שגם את. והנה כשסוף סוף השוני צף למעלה  שנינו התמודדנו איתו וראינו אותו באופן אחר . השוני שאת חושבת שלא גרם להשלמה (מה שלא יכול לקרות כי אף בחורה לא תוכל להשלים אותי אף פעם! אף פעם!) אלא לריחוק (כן זה מה שהשוני עושה לרוב כי שנינו שונים , איך שוני יכול לקרב ??) , אותו ריחוק שכל פעם העלה בדמיוני מדבר יבש ורחב ידיים שאני מרחף מעליו  ומנסה לחפש אותך שם .

אני לא מצליח להניח את המחשב בצד וללכת סוף סוף לישון , כאילו לא בא לי להפסיק לדבר איתך , לא בא לי שזה יגמר, הנה עוד קצת להמשיך ולהיות איתך ...

עכשיו בטח המכתב הזה יהיה רק עוד זיכרון מתוק למשהו , את תקפלי אותו ותניחי אותו בקופסאת הקרטון האדומה בפינת החדר, אותה קופסא שבה את שומרת זכרונות מרבים לפני , ומי יודע אם תסתכלי עליו אחרי תקופה מסויימת האם הוא יצליח לרגש אותך עדיין , לתת לך אולי הבנה שבאמת עשית את הצעד הנכון ( הכאב בכתיבת משפט זה הוא עכשיו עצום בתוכי) ובטח גם תצחקי, או תחייכי את החצי חיוך שאת נוהגת לחייך .

אני שואל את עצמי למה אני בכלל רושם את כל זה ? אני עושה את זה בשבילי קודם כל , אבל גם בשבילך , שאולי החשיפה של הרגשות והמאוויים הפנימיים שלי יגרמו לך להתאהב בי באיזה שהיא צורה ... אנחנו כבר שבועיים כמעט לא ישננו אחד עם השני ,  המראה שלך בבוקר  אחרי כל הסידורים והאיפור  שלך כשאת מעירה אותי  לתת לי נשיקת פרידה הרגשתי כאילו אני מתעורר אל תוך חלום ותמיד נדהמתי כמה את יפה . אני מתגעגע לחבק אותך לפני השינה ולנשק אותך בצוואר , לגוף הקטן שלך מתכרבל בתוכי ומנסה לקבל כמה שיותר חום. איך יכולת לוותר כך ? איך ? נכון הזמן יעשה את שלו כמו כל פעם אבל למה ? למה צריך לתת לזמן לעשות את שלו ?למה אי אפשר פשוט להיות בזמן הזה ביחד ?

אני יודע שעכשיו כל הדברים שחשבתי שנוכל לעשות ביחד : ללכת לטייל , לצאת יותר , לבשל לך משהו מושקע , להראות לך מקומות שאני נוהג לחשוב בהם ולהירגע ... את כולם אני כנראה אעשה עם מישהי אחרת , מישהי שבאמת תוכל לקבל אותי כמו שאני , אבל לנו לא היה לנו זמן לזה ואני רק יכול להצטער על כך. ועכשיו השוקולד בצורת לב עם עטיפת הכסף האדומה שקיבלתי ביום האהבה בכניסה למכון כושר ושחיכה בתיק שלי לזמן שבו אוכל להפתיע אותך בבוקר איתו כדי שיהיה לך בוקר מתוק , לעולם לא ימלא עוד את ייעודו הקטן ויאכל בבליסה מהירה על ידי הומלס מורעב בחוסר רגש .

אני יושב עכשיו ובוכה בלי הפסקה ורק רוצה שתקבלי אותי כך ושתראי שיכול להיות לך טוב איתי כל כך ולמה למה לעזאזל .... מדוע הרגשות האלו לא עוזבות אותי ?