"זה לא במקרה"  ש. ליזרוביץ 

הזעזועים במזרח התיכון, נועדו למטרה מאד ברורה. ימי הפורים מלמדים עליה

רק עיוור, רוחני כמובן, אינו מסוגל לראות את הזעזוע שפוקד את כדור הארץ, כמו גם את האזור שסביב ארץ הקודש, שלא לומר גם כאן בארצנו הקדושה.

זעזועים עולמיים, מהפכות שלטון במדינות שאיש לא חזה שיקרו, אלו כמו גם טלטלה כלכלית בעולם ובמדינה, המריצים את גלגלי ההסטוריה במהירות לא נתפסת, כזו המזכירה מונה בתעריף 2, וקול גדול קורא מלמעלה, עורו.

מסתבר שדוקא ימי הפורים הממשמשים ובאים, מכילים בתוכם את המסר הפנימי, על מה שקורה כעת בעולם, ומהי ההתיחסות הנכונה למצב.

לפני מספר שנים, בעת סערות דמים שאירעו בעולם הגדול, נשמעו דברים נוקבים בשיחה שמסר הגאון הגדול רבי שמואל אויערבאך שליט"א, הממחישה את המחויבות שלנו לתקופה זו. דבריו אקטואליים במיוחד לימים אלו:

"הנביא אומר "הִכְרַתִי גויִם נשַמו פִנותם הֶחֱרַבְתִי חוצותם מִבְלִי עובֵר נִצְדו ערֵיהֶם מִבְלִי אִיש מֵאֵין יושֵב אמַרְתִי אַך תִירְאִי אותִי תִקְחִי מוסר וְלֹא יִכרֵת מְעונה כֹל אֲשֶר פקַדְתִי עלֶיה אכֵן הִשְכִימו הִשְחִיתו כֹל עֲלִילותם".

 הנביא מתלונן על כך שכשישראל שומעים על כך שגויים נהרגים במקום רחוק, כשישנה מציאות של "הכרתי גויים". גם אז יש תביעה על עם ישראל "תקחי מוסר" הנביא דורש מאיתנו להכיר שאין כאן סתם כך דבר טבעי, אלא לקלוט שגם כאשר גויים נהרגים, הרי זה מצב של "מלך במשפט יעמיד ארץ" ועלינו חובה להתעורר מזה.

"ההסתכלות שלנו על מה שקורה מושפעת קצת מהמערכות הקלוקלות האחרות, אנחנו מושפעים ממה שקוראים וממה שאנחנו שומעים, הדברים שנאמרים והפרשנויות למיניהן הם שנכנסים לנו לתודעה, ואנו מבינים´ כביכול שיש סיבות טבעיות לכל דבר, אבל מחמיצים את העיקר: לא מרגישים ולא חשים את מה שמחויבים להרגיש ולראות".

"חז"ל אומרים אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח. אין כוונת הדברים להיתפס לעצם המלחמה ולהסביר את התהליכים הטבעיים שלה, אין תפקידינו להבין למה זה קורה ולנסות להבין את הדרך הטבעית, להבין את הההסתר פנים, איננו צריכים להעמיק בהבנה וב"לומדות" של ההסתר, אלא להביט מהו דבר ד´ ומה התפקיד של כלל ישראל בזמן שכזה. זוהי חובתנו כמאמינים בני מאמינים להתחזק כל יום באמונה בהשגחה פרטית, וממילא לדעת מהי ההסתכלות האמיתית על מה שקורה".

"האמת היא כפי שקובעים חז"ל בגמרא, שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, אין לזה ח"ו שום סיבה אחרת וכל ההסברים והפרשנויות הם רק איך ´מתלבשת´ המלחמה בדרך הטבע, אבל החכמה של כלל ישראל, והתפקיד והחובה של כל אחד ואחד מישראל, זה לראות מה באמת קורה ומדוע זה קורה".

"כך גם היה בנס פורים שקראו לו חז"ל סוף כל הניסים, ´אחר הדברים האלה´ — הנס היה נראה קצת כביכול השתלשלות מקרית בדרך הטבע, וודאי שאם היו על זה פרשנויות, היו ה´פרשנים´ מסבירים את מה שקרה בצורה אחרת לגמרי! רק במבט של נבואה ושל רוח הקודש, אם מסתכלים איך נראים הדברים כלפי הקב"ה, אז יודעים מה באמת קרה שם".

דוקא בימינו אנו, בדור המתוקשר כל כך, נדמה כי זה הוא הניסיון הגדול יותר, וכפי שנאמר באותה שיחה "לכל דור יש את הניסיונות שלו. כיום הנסיון של "תלכו עימי בקרי" יותר בולט. אנשים שומעים פרטים על מה שקורה יחד עם פרשנויות למיניהן, הדברים משתלבים בצורה הטבעית כביכול שלהם. שומעים וקוראים ויש פרשנויות והסברים לכל דבר, הרי אין לך תלכו עימי בקרי גדול מזה.

האירועים הסוערים, נועדו לקדם אותנו מעט. ימי חודש אדר מתאימים לכך יותר מתמיד.

"הבדלה זו על שום מה"  י. ויין 

הוא הבחין ביהודי ישיש המחזיק בידו הרועדת צלחות חרסינה חדשות ומבקש להטבילן

זה מספר שנים מנסה קהילה חרדית להתקיים בשכונת קריית יובל שבירושלים. על כל צעד ושעל הם "זוכים" ליחס עוין ומשפיל. מעשי וונדליזם ובריונות מצד קומץ מחרחרי ריב ומדון. הדבר בא לידי ביטוי בהשחתת חוטי העירוב השכונתיים, רדיפות והצקות חוזרות ונשנות המלוות בהפגנות ובפרובוקציות קולניות, ומעל הכל, מאבק לסגירת בית הכנסת שנקנה בכספם המלא של התושבים החרדיים. אם לא די היה בכל אלו נפתחה בתחילת השנה חזית נוספת. המינהל הקהילתי בשכונה החליט ליטול מידיהם של הילדים החרדיים כיתת גן ולהעבירה לשימושם של הילדים החילוניים. בעוד הציבור החרדי בשכונה ממלא בנקל כיתות של עשרים וחמישה ושלושים תלמידים, הצליחו במינהל הקהילתי לגייס שישה ילדים!! לגן החילוני. ומאז, למעלה מחצי שנה, נאלץ הציבור החרדי להתמודד עם מראות קשים של גן חילוני הגובל בגן החרדי, שימוש בחצר משותפת אשר גרמו לבעיות צניעות ואחרות, שאין כאן המקום לפורטן, לאחרונה ניאותה עיריית ירושלים להציב גדר שתחצוץ ותבדיל בין שני הגנים.

אך שומו שמים, העיתונות הכללית נזעקה. "העיתון לאנשים חושבים" ציטט מספר הורים זועמים. "זה יוצר תחושה של כלוב", אמרה אם לילדה בגן החילוני: "זה מצער שהילדים הסתדרו אחד עם השני ושיחקו ביחד, ואנחנו המבוגרים יוצרים להם את ההפרדה ומראים להם שאי אפשר לחיות ביחד באותה עיר ובאותה מדינה". "זה עצוב מאד לגדל ילדים בסביבה כזו", הוסיף אב נוסף. "זו הייתה שכנות נורמלית. כואב לחשוב מה זה אומר על השכונה והעיר שלנו. איפה הגטואיזציה הזו תיגמר?" שואל האב המודאג...

על מנת לסבר את אוזנם של הקוראים נגיש לפניכם את הסיפור הבא:

חתן צעיר צעד בתום שבעת ימי המשתה למקווה הכלים בכדי להטביל את סט הסכו"ם שקבלו לחתונה. הוא הבחין ביהודי ישיש בא בימים המתכופף לאיטו לתוך בור המים, מחזיק בידו הרועדת צלחות חרסינה חדשות ומבקש להטבילן.

יומיים אחר כך צעד חתננו שוב למקווה הכלים, הפעם הביא עימו את הסכינים הבשריים, ושוב הוא הבחין בישיש העומד עם סט צלחות חרסינה מתאמץ להטבילן. חלפו שלושה ימים נוספים, מיודענו הגיע עם שלושה מגשים בוהקים. ושוב הבחין בישיש המחזיק בידו צלחות ובמאמץ רב שולה צלחת סוררת מן המים העמוקים. החתן בקש ליישם "הוי לומד מכל אדם", מי יודע הרהר לעצמו, איזה טעם כמוס יש בהטבלת כלים מחרסינה דווקא. ניגש בחשש לישיש, פוחד מתגובה בלתי צפויה, וביקש להבין מה טעם מצא לחדש שוב ושוב צלחות בביתו.

הישיש היה נחמד למדי, התיישב על שרפרף נמוך ופתח בסיפור עצוב.

"רעייתי מחזיקה בידה בהרגל קדום מאז נישואינו לפני קרוב לשבעים שנה. כל סט צלחות שאני מביא הביתה, היא ממהרת להשליכו על הרצפה. אין לי ברירה אלא לרכוש מידי יום סט חדש". נימק הישיש את מנהגו. אבל, הקשה החתן, "מדוע עליך להטבילו, הלא יודע הינך שתיכף ייזרק הוא על הארץ ויימצא את מקומו בתוככי פח האשפה?"

"אין לי כל ברירה". הבהיר הישיש. "רעייתי לא מוכנה בשום פנים ואופן לגעת בכלי שאיננו טבול, מה שמצריך אותי בגילי המתקדם להתאמץ היטב לפני שאכניס את הכלים לביתי". "אבל אינני מבין". מחה הצעיר. "הרי אם לא תטבול את הכלים, רעייתך לא תשליך אותם".

"נכון מאד", הסכים הישיש.

"אם כן, קנה סט כלים חדש, אל תטביל אותו, רעייתך תשאיר אותו כמות שהוא ואתה תנוח בשלום".

"הוי צעיר חסר דעה", נאנח הישיש. "וכי רבותיך לא לימדו אותך מה זה שלום בית, האם כך הכינו אותך מוריך לחיים. איך מחתנים צעירים כאלו.... ?!"

כפי הנראה מצפים תושבי קריית יובל, עורכי העיתונים והכתבים לראותנו נוהגים בגיחוך כמו אותו ישיש. נוח להם לבזות אותנו, להצר את צעדינו, למנוע מאיתנו דברים אלמנטאריים כאילו היינו גדולי אויביהם, כשהם חושבים שאנו נקבל את כל הפגיעות בדומיה ונמשיך "להטביל כלים חדשים" כאילו מאומה לא ארע.

"החמור חסר הלב"  ל. מאיר

לפעמים, גם מי שרוממות כבוד שמים בפיו, אינו מבקש אלא להציל את עורו!

מעשה באריה, מלך החיות, אשר ביום מן הימים יצא להפליג בנהר בלוייתו של השועל הפיקח. בדרכם, חלפו השניים על פני מחסום המכס, עליו מופקד היה החמור. מתפקידו היה להבטיח, כי אף ספינה לא תחלוף על פני המחסום מבלי שתשלם את המכס לאוצר המלוכה.

אצל חמור, כמו אצל חמור, אין חכמות. כאשר הגיעה ספינתו של מלך החיות אל המחסום, עצר אותה החמור ודרש את המכס, כמו מכל אזרח אחר. גם כאשר התרה השועל והודיע כי המלך יושב בספינה, לא וויתר החמור: "אלו ההוראות!" — הכריז, וחסם את הדרך.

האריה, אשר חש פגוע, החליט שלא לעבור לסדר היום. הוא ירד מהספינה, טרף את החמור, ולאחר מכן הורה לשועל להכין לו סעודה מבשרו. ואכן, השועל עשה כפי שנצטווה, להוציא שינוי אחד: על ליבו של החמור — הוא קבע את סעודתו בעצמו...

כאשר התיישב מלך החיות לסעוד את ליבו, הבחין מיד בחסרונו של הלב. "היכן ליבו של החצוף?" — שאל את השועל, שהשיב בלשון חלקלקות: "אדוני המלך, האם באמת הנך סבור כי היה לחמור זה לב? אילו היה לו לב, כלום היה מעז לבקש ממלכו לשלם את המכס?"...

משל זה מביאים חז"ל הקדושים ביחס לפרעה הרשע, אולם השבוע נזכרתי בו בהקשר שונה לחלוטין. שכן לצד הלקח אשר בקשו רבותינו ללמדנו, דומה, כי יכולים אנו ללמוד ממשל נפלא זה לקח נוסף: לא כל מי שרוממות כבוד המלכות בפיהו, רואה לנגד עיניו את המלך. לעיתים, הוא אינו מבקש אלא להציל את עורו שלו...

בשבועות האחרונים, סוער עולם התורה, בשל פרצות שניבעו בחומת קדושתו של עם ישראל, בדמות הכשרתם של ´גיורים´ כאלו ואחרים, שבינם ובין גירות אמיתית אין ולו כלום. העיתונות החרדית נרתמה למערכה, מי פחות ומי יותר, בכדי להציג נכוחה את ההשקפה התורנית האמיתית אודות ההתרחשויות, ולהבדיל בין תכלת לקלא אילן.

אכן, היו גם כאלו שמילאו פיהם מים, ממניעים ברורים. המדובר באותם אמצעי תקשורת כתובה, המתיימרת לקרוא לעצמה ´חרדית´, שהעדיפו להחריש בעת כזאת, בכדי שלא לפגוע במאגר הקוראים הפוטנציאליים, הנמנים על רבדים שונים בציבור, ובהם אף רבים שעלולים היו לראות עצמם נפגעים כתוצאה מהצגת האמת כמות שהיא.

עד כאן, זה עדיין נסבל. ככלות הכל, איש אינו מצפה למצוא השקפה טהורה באותם אמצעי תקשורת, אשר כל מהותם והרוח המנשבת בהם — עומדים בסתירה לרוחניות ושאיפותיה, וכל מציאותם בניגוד לדעתם של גדולי ישראל. כל ברדעת מבין, כי השיקול הכלכלי הוא המוצב במרכז מערכת השיקולים שלהם, ועל פיו מוכתבת מדיניותם, גם אם היא מתהדרת במסווה תורני קפדני.

אולם דומה, כי השבוע הם הגדילו לעשות, כאשר התיימרו להציג את גישתם, המוכיחה שוב את מידת ריחוקם מדעתם של גדולי ישראל — באור של דאגה לכבוד שמים. "אנו מתרחקים מהמחלוקת!", "אנו חוששים מפגיעה בכבוד תלמידיחכמים!", "אנו נזהרים שלא להכניס ראשנו בין גדוליתורה!", אלו ודומותיהן, הינן הטענות בהן הצדיקו את אותה התעלמות מתחסדת מנושא השקפתי כה בוער אשר תפס מקום מרכזי בשיחהציבורי במקומותינו.

אילו לאורך כל הדרך היו הם ודומיהם נצמדים באדיקות לעקרונות מרוממים אלו, מילא. אילו היו מכתיבים את דרכם באמת לאורם של תלמידיחכמים, ניחא. אולם מאחר וכל מציאותם עומדת בסתירה לדעתתורה, אומרת זלזול בכל הקדוש והיקר, ומאדירה את הבלי העולם הזה הנוצצים למראית עין, הרי שטענות מעין אלו, שהמניעים העומדים מאחריהן ברורים, אינן יכולות אלא לעורר גיחוך.

אין ספק. אותם אשר התבוססו במדמנת הרכילות במגמה לשאוב מלוא חפניים נחת מהאווירה העכורה, יתנו על כך את הדין. אולם לא פחות מהם, עשויים להיתבע בפני חוקר כליות ולב, אותם אשר משכו ידיהם מלהתריע בשער, בשל שיקולים שאינם ממין הענין.

וכפי שאמרנו: לפעמים, גם מי שרוממות כבוד המלך בפיהו, אינו מבקש אלא להציל את עורו שלו, אם כי במקרה דנן, נראה כי ´השועל הפיקח´ ו´החמור חסר הלב´ החליפו את תפקידיהם, משום מה...

"לובים ויובלים"  מ. שוטלנד

המדובר הוא בשינוי ניואנסים מאלף, בהתנסחויות המסורתיות על "פשעי" היהודים או החרדיים, העומדים כמקדם בראש הכותרות.

שתי כותרות משעשעות ומדאיגות, הופיעו ביום ג´ בעיתוננו אחת סמוך לחברתה. האחת מפי המורדים בלוב, שהשוו את חדירת חיילי ה"ס.א.ס" הבריטים, למעשי הישראלים מהמוסד בדובאי, בעת חיסולו של המחבל אלמבחוח. השנייה לימדה על הצטדקויותיו של קדאפי באשר לכוח הצבאי שהפעיל נגד האזרחים בטענה, ש"אפילו מדינת ישראל נכנסה לעזה עם טנקים...".

לכאורה המדובר הוא בעוד "אמרי שפר" מאותה מדינה רחוקה ומשוסעת מלחמת דמים, שאמרי השפר של מנהיגה הצבעוני, כנראה אינן יוצאות דופן גם בקרב נתיניו המורדים בו כעת. אולם למעשה בעניין זה הלובים אינם חריגים. כמעט כל נושא בכל מקום בעולם העולה לדיון גורר אחריו מובאות הקשורות ליהודים בצורה זו או אחרת. עובדה זו נכונה, גם בהקשר למקומות בהם אין כלל יהודים ואין בקרב אזרחיהן כאלו שראו ולו פעם בחייהם יהודי.

זוהי תופעה פלאית ידועה ורווחת, שסמיכותה הנוכחית לימי הפורים מעודדת אותנו להביא פעם נוספת את דברי מרן המשגיח רבי ירוחם (דחו"מ ח"ד מאמר כו, סוד שנאת האומות לישראל — שנאת הרע לטוב):

"הנה העולם כולו עסוק בשאלת היהודים. כל מדינה, מהגדולות עד הקטנות, גדוליה וחכמיה כולם עסוקים בשאלה זו. כל הדיפלומטיה שלהם סובבת על עניין זה. ואפילו בעניינים שלכאורה אין להם שייכות עם היהודים תוך תוכם של העניינים, גרעינם, הם באמת היהודים ...". "...בכל דור ודור מתחדשות החקירות הישנות, הרעים הם היהודים או טובים, האם מרעילים הם את העולם או להיפך, כאילו זה עתה נולד עם זה לא ידעוהו מתמול שלשום, ועכשיו מתחילים לתהות על קנקנו...".

לאחר תיאורים נוספים בכוח ציורו המופלא, מסכם רבי ירוחם, ש"המתבונן היטב יראה שכל עניין ´אויבי היהודים´ הוא סוד (כלומר דבר מופלא ובלתי מובן מ.ש). שנאת האומות ליהודים הוא אותו סוד של שנאת הרע לטוב. ´את זה לעומת זה עשה האלוקים´ — כשיש טוב בהכרח שיהי´ רע וכו´ עיי"ש באורך. והיינו, שישנה בטבע הבריאה שנאה תודעתית מובנית של רע לטוב, שאינה תלויה במחשבה רציונאלית, שקשה למוצאה בגיבובי דברים ריטואליים, החוזרים על עצמם מפעם לפעם, בתזזית טירוף, משל יש בהם חדש, כאילו המציאו את הגלגל או גילו את אמריקה. זהו ההסבר האולטימטיבי, לתופעה כה מוזרה המצויה מעבר לכל היגיון אחר.

בכלל ה"זה לעומת זה" הנצחי הזה, תדיר הדמויות והתפקידים משתנים, על אף שהתוכן המאוס נותר כשהיה. בתוך כך יש לכלול מן הסתם, את תופעת היחס בין עוזבי התורה לשומריה, הזהה לחלוטין במאפייניה, לזו שבין ישראל לעמים. כל המתחקה אחר הדיונים הממוחזרים בקרב החילוניים, באשר לחרדים, ימצא קווים משותפים מדהימים, בין הטירוף הגויי כאשר מדובר על השאלה היהודית, לתזזית הקדחת החילונית כלפי החרדים.

לאחרונה ניתן לזהות זרם חדש, המשקף מוטציה נוספת וממוקדת של תופעה זו. המדובר הוא בשינוי ניואנסים מאלף, בהתנסחויות המסורתיות על "פשעי" היהודים או החרדיים, העומדים כמקדם בראש הכותרות. המדובר הוא בהחלפת המינוח "חרדים", למילים "אשכנזים ליטאים". מעתה, גם החרדים כבר בסדר ובלבד שלא יהיו "אשכנזים ליטאים". אין צורך להתבונן כיום על שפך המלל העדכני בעיתונים החילוניים (ויש להוסיף עליהם גם כאלו שאינם מגדירים עצמם כך). קחו מבחר מדברי הקלס והקטרוג שהיו מתפרסמים בעבר על החרדים, מחקו את המילה "חרדים" וכתבו במקומה "ליטאים אשכנזים", ותקבלו תוכן זהה לחלוטין.

התופעה מדהימה בכסילותה ומקיפה מגוון כתבנים, מ"השטרסלרים" של עיתון "הארץ" ועד היובלים (שרלו וכד´) שבשולי הזרם הד"ל. נטייתם של כאלו המגדירים עצמם חרדים, להתבשם מהוצאתם אל מחוץ למחנה המושמצים המסורתי, מעידה כאלף עדים על הצד שהם שואפים לתפוס במשוואה של מרן המשגיח זצוק"ל ויבושם להם. מאידך, כאשר אותם חיצים עתיקים ומורעלים מכוונים היטב ובמדויק להיכן שהם מכוונים, אות הוא, שאלו המשמשים להם כמטרה, מצויים בצד הנכון של המשוואה הניצחית.