♦ הנאום הצפוי של נתניהו, בו יציג את תוכניתו המדינית החדשה, מעורר סערה פנימית בליכוד ובימין ♦ עוד לפני שהוצגה התוכנית, כבר יש לה מתנגדים קולניים רבים ♦ הלחץ בליכוד נמצא בשיאו, ולמרות דברי ההרגעה של ראה"מ לחבריו, כי אינם צריכים להאמין למה שכתוב בעיתונים, וכי טרם גיבש את תכניתו המדינית, הם לא ממהרים להשתכנע ♦ חלק משרי הממשלה אינם מעיזים לתקוף את נתניהו ומעדיפים לתקוף את ברק, אך הם מכוונים גבוה יותר ♦ נתניהו מצידו מרבה להתראיין, יוצא לשטח, מציג קוים אדומים בבקעת הירדן, אך באותה נשימה מגנה את "תג מחיר" של הקיצונים בהתנחלויות, ואף פועל לצרף את "האיחוד הלאומי" לממשלתו ♦ בליכוד שואלים: מה גרם לנתניהו לרוץ לפתע אחרי מיקרופונים? האם אלו הסקרים הלא מחמיאים? האם כל זה נובע מהרצון שלו לעשות נפשות לנאומו המדיני ולתוכנית שתבוא מיד אחריו? ♦ הכל לקראת הנאום, שיגיע בגלל האו"ם וגורם בליכוד לחימום ♦

הביקורת שמשמיעים שלושת השרים הבכירים, שניים מהם — יעלון ובגין, חברים ב"פורום השביעיה", תלויה ביחסים שלהם עם נתניהו. בוגי יעלון שומר על יחסים קורקטיים וטובים עם נתניהו, אינו מנסה לאיים עליו, ולא לאתגר אותו, ולכן הביקורת שלו עדינה יותר.

אריה זיסמן

כלל ידוע קובע: כאשר ראש ממשלה מתחיל להתרוצץ ולהתראיין בכל כלי התקשורת, הרי שמצבו הפוליטי אינו טוב (ואפילו גרוע). האם זה מה שקרה השבוע לנתניהו, כאשר רץ ממקרופון למקרופון? האם זה קשור לתוכניתו המדינית המתרקמת לקראת נאום "בראילן 2" שהוא עומד לשאת בקרוב?

לכולם ברור כי משהו מתרחש בימים אלו בזירה המדינית. משהו מתרקם מתחת לפני הקרקע. מי שמשוחח עם נתניהו, מתרשם כי הזמן פועל לרעת מדינת ישראל. נתניהו מנתח את המצב, שואל את בני שיחו שאלות, מקשיב להם וחושף רק במעט את כוונותיו.

"אל תאמינו למה שנכתב בעיתונים" הוא מפציר בחבריו בליכוד, שכבר החלו לחמם את הגיזרה הפנימית לקראת אפשרות לקידום מהלך מדיני. ואכן העיתונות מלאה בכותרות וטבלאות על תוכניתו המדינית הצפויה, עוד לפני שיצאה מפיו. הכל מבוסס על חצאי שמועות, הדלפות, ועל דוברים שמציגים עצמם מקורבים ו"יודעי דבר".

"אל תאמינו" חוזר ומבקש נתניהו, אך שומר כאמור על עירפול. מצד אחד הוא מתייצב מול המצלמות ומבטיח, לשמור על נוכחות צבאית בבקעת הירדן בכל הסכם עתידי. אך מצד שני נמנע מלדבר על הישובים בבקעה. מצד אחד מגנה את "תג המחיר" שגובים מתנחלים קיצוניים מאוכלוסיה פלשתינית שלווה, ומצד שני פועל לצרף את "האיחוד הלאומי" לממשלה.

כיצד כל הדברים הללו מסתדרים? האם נתניהו כבר יודע מה הוא הולך לומר בנאומו המדיני, שכולם מצפים לו? האם הוא לא מעלה סף גבוה מידי של התענינות, שבסופו הכל יתפוגג? האמנם יהיה זה נאום "צ´רצ´יליאני" כפי שאומרים בסביבתו? לפני שמסיקים מסקנות, כדאי בכל זאת לשמוע, מה אומר נתניהו לעיתונאים.

""מה קרה לנתניהו"?"

ביום שני השבוע התראיין בנימין נתניהו, בכלי תקשורת רבים, במטרה להציג את תוכניתו לפיתרון משבר הדיור. עוד קודם הראיונות, התנו אנשיו עם המראיינים והעורכים להתמקד אך ורק בנושא הדיור, ולא לשאול שום שאלה אחרת בנושאים שאינם קשורים לעניין עצמו.

כלי התקשורת נענו לתנאי בלית ברירה. נתניהו אמנם יודע להתראיין, אך עושה זאת בקמצנות רבה, ומחלק בממוצע ראיונות, אחת לארבעה חודשים בלבד. באותו ערב התראיין כאמור נתניהו לכל דורש. את הראיונות סיים עם פנייה אישית למראיין: "אני זקוק לעזרתך לקידום תוכנית הדיור שלי, כדי לקבל תמיכה ציבורית למהלך, שיעורר ויכוח במהלך תהליך החקיקה שלו".

בין ראיון אחד למשנהו, ישב נתניהו עם כתבי דיור וכלכלה, ותידרך אותם עלפה ללא מצלמות, דבר שלא עשה זה חודשים ארוכים. ואם לא די בכך, למחרת, ביום שלישי, נטל עימו 14 כתבים ויצא לבקר בבקעת הירדן בסיור מתוקשר, בו נשא דברים על חשיבות הנוכחות הצבאית במקום, לקראת הנאום המדיני הצפוי שלו. גם שם תידרך ארוכות את העיתונאים.

נתניהו העניק לכולם את כל הזמן שבעולם. הוא גילה נינוחות, ענה בפירוט על השאלות, התווכח והתבדח. "מה קרה לנתניהו" — שאלו הכתבים? האמנם זה האיש שאנו מכירים? להיכן נעלם הלחץ? האם קורה כאן משהו שאנו לא יודעים?

אנשיו של נתניהו בלשכת ראה"מ חייכו בסיפוק לנוכח השאלות של כלי התקשורת. זה בדיוק מה שרצו להשיג. במשך חודשים ארוכים, ובעיקר בתקופה האחרונה, נתון נתניהו ללחץ תקשורתי. הטענה המרכזית נגדו, שהוא נגרר ולא יוזם. נגרר מחד אחרי ברק, ומאידך אחרי ליברמן ואחרי הימין. והנה נתניהו יורד לשטח, יוזם, מקיים ראיונות, והכל בצורה נינוחה. אז מה בכל זאת קרה? תלוי את מי שואלים.

"תדרוכים "אוף רקורד""

מתנגדיו של נתניהו, ובעיקר אנשי קדימה, יודעים להסביר את פרץ הראיונות שלו, בכך שהוא חש כי מעמדו הפוליטי פוחת. הסקרים אינם מחמיאים, המנדטים אינם עולים, ולבני שומרת על כוחה ואפילו מתחזקת. בחלק מהסקרים הוא מקבל שמונה מנדטים פחות מקדימה. כל זה מריץ אותו לראיונות ולשיחות רקע עם העיתונאים.

מתנגדיו הפוליטיים אומרים איפוא, כי הראיונות נובעים מלחץ. כך בדיוק נהג כאשר דרש מחבריו השרים, לצאת לתקשורת ולדבר על הישגי הממשלה. "אתם יודעים טוב מאד, מה הממשלה עושה, צאו וספרו זאת לכולם", דרש מהם. ואכן השבוע אפשר היה לשמוע את השרים המקורבים לנתניהו, ארדן, כחלון וכץ, מדברים מעל כל במה על הישגי הממשלה.

מאידך לתומכיו של נתניהו, יש הסבר אחר לפרץ הראיונות שהוא מעניק. לדבריהם, לנתניהו יש מה להגיד בכל נושא. להבדיל מפוליטיקאים אחרים, הוא מכיר כל נושא לעומקו, כולל הנושאים החברתייםכלכליים, כפי שהדבר התבטא כשכיהן בעבר כשר אוצר.

"יש לו משנה סדורה בנושאי חברה, ביטחון וכלכלה", אומרים אנשיו. את הדברים הללו הם מבקשים להציג לעיתונאים בשיחות תידרוך אישיות, ולא לתת להם להסתפק בנאומיו הפומביים, מהם ניתן להבין פירושים שונים. "המטרה היא להגביר את התדרוכים ´אוף רקורד´", אומרים בסביבתו.

תומכיו בדילמה אמיתית. מצד אחד הם מאיצים בנתניהו להציג את עמדותיו בכל במה אפשרית, מאידך הם יודעים שריבוי ראיונות מצטייר לא טוב. לפיכך הם מנסים למצוא את דרך האמצע. השבוע זה היה הרבה יותר מהאמצע.

"מגבלות הכח הצבאי"

ניתוח המצב המדיני כפי שהוא נשמע מנתניהו, מוליך למסקנה אחת ברורה: אין זמן. בחודשים הקרובים צפויה הכרזה של האו"ם על כינון מדינה פלשתינית. במקביל יש חשש להחמרה במצב הביטחוני לנוכח מה שקורה במדינות ערב מסביב, ואפילו לערעור יציבות הסכמי השלום עם מצרים וירדן. גם האיום האיראני מרחף ומקצין. ואם לא די בזה, מדרדר מעמדה המדיני של מדינת ישראל בעולם, ויש חשש שכך יקרה גם עם הממשל האמריקאי.

המסקנה של נתניהו: יש למצוא נוסחה ולעשות משהו בתהליך המדיני לפני שיהיה מאוחר. שרון עשה את ההתנתקות וקיבל מרווח נשימה. נתניהו נגד תהליכים שכאלו, ולכן יצא לבקעת הירדן כדי להגדיר את הקווים האדומים שלו, השאלה היא מה הוא כן מתכוון לומר, ומה יעשה בפועל.

יש הטוענים כי נתניהו הבין, כמו ראשי הממשלות לפניו: יצחק שמיר, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, אהוד אולמרט וכמובן שרון, שיש מגבלות לכח הצבאי הישראלי. מה שקורה במדינות ערב הצליח לשכנעו, כי הכח הצבאי לא תמיד עוזר ולא ניתן להפעילו בכל מצב.

תאריך היעד המדיני — עצרת האו"ם בספטמבר 2011 טורד אותו מאד. זהו קו האופק להכרה בינלאומית במדינה פלשתינית. מידי יום מתווספות עוד מדינות, שמשדרגות את מעמדם של הפלשתינים, ממשלחת שולית לנציגות בכירה. כך עשתה השבוע בריטניה ואחריה גם דנמרק. מדינות אחרות בדרום אמריקה כבר הכירו דה פקטו במדינת פלשתין. הלחץ הולך וגובר, ומאן הצורך של נתניהו ליזום מהלך מדיני מצידו.

"האוירה בליכוד מתחממת"

נתניהו לא מדבר עדיין על התוכנית המדינית שלו, אך הרמזים כאמור רבים. במפגש שקיים השבוע עם ראש ממשלת צ´ילה, האשים את הפלשתינים בקיפאון המדיני. לאחר מכן הוסיף, כי "מדינת ישראל עשתה צעדים רבים לקידום השלום ומוכנה לפשרות, בשעה שהפלשתינים תולים את יהבם בהסדר כפוי על ידי ההנהגה הבינלאומית".

נתניהו מדבר איפוא על "צעדים רבים שמדינת ישראל מוכנה לעשות לקידום השלום". על פי שמועות עקשניות (שברובן לא הוכחשו), מתכוון נתניהו להסכים להקמת מדינה פלשתינית על פני חמישים אחוז משטח הגדה, בעוד שחתימה על הסכם גבולות קבע עתידיים, הסדר על מזרח ירושלים, ובעיית הפליטים ידחו למועד אחר. במילים אחרות: מדובר על תוכנית הסדר ביניים ארוך טווח עם מבט כללי לעבר הסדר הקבע, אך לא יותר.

המרכיבים הללו אמורים לבוא לידי ביטוי בנאומו המדיני הצפוי של נתניהו, אותו ישא בשבועות הקרובים. הסערה הפנימית בה יתקלו הדברים שיאמר, כבר נותנת את אותותיה בליכוד.

נתניהו אמנם ניסה להרגיע את האוירה, קרא לחבריו בליכוד להשמיע את הערותיהם לקראת נאומו הצפוי, ואף ביקשם כאמור, שלא להאמין למה שכתוב בעיתונים על התוכנית המדינית, כיוון שטרם גיבש אותה סופית. אולם יש חברים בליכוד שלא ממהרים להשתכנע וכבר מנסים לחמם את האוירה.

"נתניהו רוצה להרדים את האווירה, והמטרה שלנו היא הפוכה. להפעיל את השטח ולחמם אותו", אמר השבוע דני דנון, ממובילי ההתנגדות להקפאת הבנייה. דנון לא מאמין לדברי נתניהו, כי הוא עדיין בוחן ובודק את התוכנית ואת נאומו. לפיכך החתים דנון 30 מראשי הסניפים של הליכוד על מכתב הקורא לנתניהו לחדש את הבניה בגושי ההתנחלויות הגדולים, ודורש ממנו שלא להתייחס בנאומו המדיני הצפוי למסירת שטחים.

"העדין, התקיף והאגרסיבי"

נתניהו טרם הציג כאמור את תוכניתו, וכבר היא נתקלת בהתנגדות מצד חבריו בממשלה ובליכוד. חלקם מבקשים שיציג אותה בפניהם, לפני שהוא טס איתה לארה"ב ולפני שהוא נואם בפני שני בתי הקונגרס. הם יודעים היטב, שלאחר הנאום, כבר לא תהיה להם שום השפעה על התוכנית (כאילו עכשיו יש להם..). שרים אחרים אומרים שנתניהו לא חייב להראות להם קודם את התוכנית, והכל תלוי בשיקול דעתו.

באופן פומבי התיחסו השבוע ארבעה שרים לתוכנית. שלושה הסתייגו ממנה בדרך כזו או אחרת, ואחד תמך. מדובר בשרים דן מרידור, משה יעלון, בני בגין וסילבן שלום. הראשון — מרידור, תמך כצפוי בתוכנית של נתניהו, ובליכוד מצביעים גם על מיכאל איתן כמי שתומך בה בוודאות. השלושה האחרים התנגדו, איש איש בדרכו.

הפרשנויות לא איחרו לבוא, והם דירגו את שלושת השרים המתנגדים לתוכנית, על פי מידת התנגדותם. אחד התנגד בצורה עדינה, השני בצורה חריפה והשלישי באופן אגרסיבי ותקיף.

הראשון — "העדין", היה המשנה לראה"מ, השר לעניינים אסטרטגיים, משה יעלון. לדבריו, נתניהו צפוי לדבר בנאומו בצורה מתונה, אך אסור לחזור לימי אוסלו, ואין לדבר על העברת שטחים לפלשתינים. "נתניהו ישא נאום ´צ´רצ´יליאני´ אבל לא נאום של נסיגות", אומר יעלון. לדבריו, אין להגיע למצב בו חוזרים על שגיאות העבר, לפיהם מדינת ישראל נתנה ונתנה, ובתמורה קיבלה רקטות וטרור. "אנחנו נהיה במפולת מדינית, במפולת ביטחונית ובמפולת פוליטית גם כן".

יעלון אומר כי הוא מדבר לא מעט עם ראה"מ על התוכנית. "אני נמצא בענינים", הוא מעיד. עם זאת, כאשר יעלון נשאל, האם הוא מצפה שראה"מ יציג לשרי הממשלה את תכניתו או את נאומו, בטרם ישא אותו בפני חברי הקונגרס האמריקאים, אומר יעלון, כי המסורת הישראלית אינה מחייבת זאת. "הכל על פי שיקול דעתו של ראה"מ". בכך מסכם יעלון את הביקורת "העדינה" שלו.

"יש ממשלה במדינת ישראל"

יעלון עושה הכל שלא לתקוף את נתניהו בפומבי, כדי שלא להצטייר כמי שעושה זאת מטעמים פוליטיים. לפיכך הוא יוצא בעיקר נגד שר הביטחון, אהוד ברק. זאת למרות שברמת התוכן, מתנגד יעלון לויתורים ולהעברת שטחים מאיי לבי ולסי.

יעלון נחשב עדין בביקורתו לעומת החריפות של בני בגין, שתוקף בחמת זעם (אולם בג´נטלמניות) את שר הביטחון "ההגיון של חברי, שר הביטחון אהוד ברק, כפי שהוא מביע אותם בפומבי, מוביל רק לאחת מהשתיים: או הסכם זריז, חפוז של הפקרה, או הפקרה ללא הסכם", אומר בגין. גם הוא כמו יעלון, מזכיר את שמו של ברק, אך מתכוון לנתניהו.

הביקורת של שניהם, יעלון ובגין, מחוירה ליד הביקורת של סילבן שלום — התקיף והאגרסיבי. בפגישה השבוע עם חברי מרכז ליכוד שהגיעו למצודת זאב, אמר להם המשנה לראה"מ, כי נתניהו לא יכול ללכת לבתי הנבחרים האמריקאיים ולהציג את תוכניתו, לפני שיציג אותה בפני שרי הממשלה. "יש ממשלה במדינת ישראל, אומר סילבן שלום. "שרי הממשלה צריכים לשמוע את הדברים קודם לכן".

שלום לא מהסס להתעמת מול נתניהו. "אני חושב שזה יהיה מאד מוזר אם חברי הקונגרס האמריקאי, ישמעו על התכנית לפני שישמעו עליה שרי הממשלה. השרים צריכים לדעת תחילה מהי התכנית. הרי יש קוי יסוד לממשלה, ונבחרנו על סמך מצע מסוים. קיבלנו מנדט לעשות דברים, ואני חושב שחשוב להציג את התוכנית, להתווכח גם בינינו, ולהגיע בסופו של דבר, לאותו מכנה משותף".

"החשבון של יעלון"

הביקורת שמשמיעים שלושת השרים הבכירים, שניים מהם — יעלון ובגין, חברים ב"פורום השביעיה", תלויה ביחסים שלהם עם נתניהו. בוגי יעלון שומר על יחסים קורקטיים וטובים עם נתניהו, אינו מנסה לאיים עליו, ולא לאתגר אותו, ולכן הביקורת שלו עדינה יותר.

גם בני בגין לא רוצה להתעמת עם ראש הממשלה, ולכן מכוון את ביקורתו לשר הביטחון אהוד ברק. אולם סילבן שלום, שיחסיו עם נתניהו, היו תמיד מתוחים, לבטח בקדנציה הנוכחית, אינו מהסס לירות את דבריו הישר לעברו של נתניהו .

פרשנים פוליטיים שניתחו את הדברים, ציינו כי יעלון ושלום עירבו בדבריהם מניעים פוליטיים ואידיאולוגיים גם יחד, בעוד בגין דיבר מאה אחוז ממניע אידיאולוגי. סילבן שלום מבקש לאגוף את נתניהו מימין, כיון שהוא מתכנן להתמודד מולו בפריימריז הבאים. לפיכך הוא לא מחפש את ברק כדי לתקוף את נתניהו, אלא עושה זאת ללא מתווכים.

לעומתו, ליעלון יש עוד חשבון. הוא רואה באהוד ברק כמי ש"גזל" ממנו את תיק הביטחון, ולכן הוא יצא לקרב חזיתי מולו מאז ארועי המשט. הדבר התבטא גם בהצבעה בממשלה, כאשר יעלון נמנע מלתמוך ביואב גלנט, עוד לפני הפסילה שלו. שניהם — יעלון ושלום, נאבקים על מעמדם במנהיגות הליכוד הבאה. שניהם רואים בחירות, רואים פריימריז, ולכן יוצאים כל אחד בשפה שלו.

יעלון אף החריף את מאבקו, כאשר התברר לו, שגם אם ברק היה נשאר במפלגת העבודה, וגם אם מפלגת העבודה היתה פורשת כולה, הרי שהוא (יעלון) לא היה מקבל את תיק הביטחון מנתניהו. אין סיכוי בעולם, שראש הממשלה היה משדרג את מעמדו של המועמד, שעלול להתחרות מולו בעתיד.

בשולי התוכנית המדינית המתגבשת, כדאי לשים לב לשני דברים. אחד שכבר קרה והשני שיקרה.

1. נשיא המדינה שמעון פרס מקיים מגעים עם הבית הלבן כדי לקבוע פגישה עם הנשיא אובמה במהלך החודש הקרוב. בפגישה מתכנן פרס להציג בפני אובמה רעיונות לקידום תהליך השלום. האם פרס מתואם עם נתניהו? האם המפגש הצפוי של פרס הוא פרומו לקראת הנאום שישא נתניהו בארה"ב או במקום אחר?

2. ערב הצגת תוכניתו המדינית החדשה הציע נתניהו דווקא לסיעת הימין הקיצוני, "האיחוד הלאומי", להצטרף לקואליציה ולממשלה. במסגרת זו הציע ליו"ר המפלגה, יעקב כץ את תיק הרווחה. המגעים נכשלו לאחר שנתניהו סירב להכריז על בנייה נרחבת בירושלים ובמעלה אדומים.

כיצד שני הארועים הסותרים הללו מתיישבים עם התוכנית שמגבש נתניהו? לראה"מ (אין) פתרונים.