♦  ראה"מ נתניהו, החליט בצעד לא אופייני להתעלם מכל הלחצים של התקשורת והשמאל, ומינה את האלוף במיל´ יעקב עמידרור לראש המועצה לביטחון לאומי. בכך שם קץ לניסיונות לסכל את המינוי, כפי שעשתה התקשורת לשורה של אישים, שעמדו לקבל מינוי לתפקידים בכירים, וברגע האחרון בתיזמון מדוייק, "נחשפו" נגדם תחקירים והאשמות, שמנעו מהם את הקידום ♦  מיהו המועמד לראשות השב"כ ומה הקשר של גיאורגייה לעניין? ♦  אחדות פוליטית נדירה סביב "הבולדוזר" של מפלגת העבודה ♦  כמעט שני עשורים מאז מותו של ראה"מ השישי, מנחם בגין, והציבור עדיין מעניק לו תעודת כבוד וזכרון חיובי ♦  הרפובליקנים בארה"ב מרימים ראש ונערכים לאפשרות של החלפת אובמה ♦  האם הגיע פורום השביעיה לסוף דרכו? ומדוע מבקשים חברי כנסת לחוקק את "חוק דרעי"? ♦

ועדת גפני 

מדוע שינה יו"ר ועדת הכלכלה את נאומו בעניין "חוק שישינסקי"?

בשבועות האחרונים פורסם לא מעט על המחלוקת בין ועדת הכספים בראשה עומד הרב משה גפני לבין יו"ר ועדת הכלכלה כרמל שאמה הכהן. המחלוקת עסקה בשאלה לאיזו וועדה הסמכות לדון בחוק מיסוי הרווחים על הנפט.

מדובר בדיון יוקרתי על החוק שזכה לכינוי "חוק שישינסקי". זאת בשל עמידתו של פרופסור איתן שישינסקי בראש הוועדה, שקבעה את הנוסחה החדשה למיסוי הנפט והגז. חוק זה עורר סערה רבה בכל המערכת הכלכלית במדינה, ואך טבעי היה שכל וועדה תרצה לדון בו, עקב הנוכחות הרבה של כלי התקשורת, ובעיקר בגלל הרצון להשפיע על מהות החוק.

כאשר נמשכה המחלוקת, ולא ניתן היה להגיע לפשרה, נדרשה התערבותו של יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, שאף התייעץ על כך עם ראה"מ נתניהו (לפעמים הם מדברים..). ההחלטה קבעה כי הוועדה שאחראית על כך היא ועדת הכספים ולא ועדת הכלכלה.

למרות ההחלטה, פורסם כי יו"ר ועדת הכספים הרב גפני יאפשר לשאמה הכהן לנהל חלק מהדיונים ולהשתתף כחבר פעיל בוועדה למרות שאינו חבר בה. ואכן שלשום ביום רביעי, התקיים הדיון הראשון בנוכחות עשרות משתתפים וכלי תקשורת רבים, בדיוק כפי שהיה צפוי.

במהלך הדיון, איפשר הרב גפני לכרמל שאמה לשאת את דבריו כראשון הדוברים, מיד לאחר דבריהם של שר האוצר יובל שטייניץ ופרופסור איתן שישינסקי. שאמה היה נרגש ולא הסתיר זאת. הוא לא חשב שכך תסתיים המחלוקת שלו עם ועדת הכספים והעומד בראשה.

לרגע שכח את החוק, לשמו התכנסה הוועדה, עזב את הנאום שהכין מראש, והחל את דבריו בתשבחות ליו"ר הוועדה הרב גפני.

"אני רוצה לומר כאן לעיני כל התקשורת, כולם דיברו על כך שיש ויכוח ביני לגפני, אבל לא היה דבר כזה. היו בינינו הסכמות כמעט בכל דבר. אני אומר יותר מזה: עד היום לא הכרתי אישית את הרב גפני וכעת הכרתי אדם שהוא בן — אדם ממש".

בתגובה ביקש יו"ר הוועדה להפסיק את השבחים. "אנחנו עוסקים בדו"ח שישינסקי ולא בדו"ח גפני", נזף בחביבות ביו"ר ועדת הכלכלה. אבל שאמה לא שעה לפניית היושב ראש והמשיך בשבחים.

חבר הוועדה, אחמד טיבי, היה היחיד שהצליח לעצור את שאמה, בהתבטאות שגרמה לפרצי צחוק. "ח"כ שאמה אתה מפליא אותי", פנה ליו"ר ועדת הכלכלה. "איך יכול להיות שהוא גם חרדי וגם בנאדם?".. יש דברים שגם הח"כים הערביים מבינים.

אנטי דרום 

לקראת מינוי ראש השב"כ: מדוע מתנגדים למועמדים מהדרום?

החילופים בצמרת הביטחונית לקראת סופם. רמטכ"ל חדש כבר יש. מפכ"ל חדש כבר נבחר, והוא בדרך להכנס לתפקיד, ראש מוסד חדש כבר מכהן, וכמוהו ראש אמ"ן חדש. מה שחסר הוא ראש שב"כ חדש, וגם הוא בדרך.

בעוד חודשיים וחצי מסיים ראש השב"כ הנוכחי, יובל דיסקין את תפקידו בתום שש שנים לכהונתו. המאבק על כיסאו, אינו שונה ממאבקים על תפקידים בכירים אחרים. לתפקיד זה נדרש ממלא מקום ראוי, עקב המצב האיזורי רב התהפוכות, שמשפיע וישפיע גם על מה שנמצא בתחום אחריות השב"כ.

במבט לאחור, לאחר המפולת של כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר, שכיהן בתפקידו כאשר נרצח יצחק רבין, מונו ראשי שב"כ שהצליחו לשקם את הארגון, כל אחד בדרכו. היו אלו עמי איילון, ואחריו אבי דיכטר, והראש הנוכחי יובל דיסקין. ראש השב"כ הבא אמור להמשיך במלאכה שעשו. ככל הנראה יהיה זה אחד מסגניו של דיסקין. השאלה מי מהסגנים.

לדיסקין יש מישהו שהוא לא רוצה במיוחד. זאת בדומה לשני עמיתיו, הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי והמפכ"ל דודי כהן, ששאפו כל אחד מסיבותיו, לבלום את המחליף שלהם מהדרום. אשכנזי לא רצה את אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, ודודי כהן לא רצה את מפקד המחוז הדרומי של המשטרה, אורי בר לב, גם לדיסקין יש מישהו מהדרום שהוא אינו מעוניין לראותו כמחליפו. מדובר בג´ ראש המרחב הדרומי בשב"כ (מה יש להם נגד הדרום...).

דיסקין הצליח לשכנע את נתניהו, הממונה הישיר עליו, שמוטב למנות את אחד מסגניו למחליפו ולא את ג´. נתניהו השתכנע. וכך, מתוך שלושת סגניו של דיסקין, הגיעו לקו הגמר שניים. הסגן הראשון והסגן האחרון, שככל הנראה יזכה בתפקיד. האיש אמור לצלוח בקלות גם את ועדת טירקל. פרשת גלנט לא תחזור שנית.

הסגן שיהפוך לראש השב"כ, היגר בנערותו מברית המועצות. הוא שונה מילידי הארץ ולוחמי היחידות הנבחרות, וכן מראשי השב"כ לפניו. איילון הוא בוגר שייטת 13, דיכטר יוצא סיירת מטכ"ל, ודיסקין היה בסיירת שקד.

הסגן, הנוכחי שיזכה בתפקיד, הוא בן 54 תושב אשדוד, יליד גיאורגיה. אם אכן ימונה לראש השב"כ, כפי שמסתמן, הוא יהיה ה"גיאורגי החזק ביותר בשירותי הביטחון". בנעוריו היה אלוף ברית המועצות במדעים מדויקים לבני גילו. ב73 במלחמת יום הכיפורים, עלה עם משפחתו ארצה, התגייס לצבא ושירת כקצין במערך הנ"מ. ב82 הצטרף לשב"כ.

תחילה שימש בשב"כ כחוקר בתחום סיכול הריגול הסובייטי. אחד מנחקריו הבולטים היה שבתי קלמנוביץ. הוא הצליח לפצח אותו באמצעות תחביבם המשותף, משחק השחמט. לאחר מכן ביקש לעבור לתחום הערבי, ציר העבודה המרכזי של השב"כ.

ראש השירות דאז, יעקב פרי, ניסה למנוע ממנו את המעבר וביקש להשאירו באגף הסובייטי, אבל האיש התעקש, למד ערבית, ועתה הוא מחזיק בחמש שפות: ערבית, רוסית, גיאורגית, אנגלית ועברית.

המועמד הגיאורגי 

הרקורד המרשים בדרך לתפקיד: חיסול המהנדס עיאש וראאד כרמי

אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר, מכיר היטב את המועמד הגיאורגי. הוא אינו מקמץ בשבחים כלפיו. העובדה שהצליח לעבור בהצלחה רבה ממחלקת החקירות בשב"כ למחלקה הערבית, משולה בעיני דיכטר למעבר שעושה צנחן בצבא לחיל השריון וההפך. בדרך כלל זה נגמר בכישלון. לא כך הדבר במקרה הנוכחי. "האיש התגלה כאיש ניתוח יוצא מהכלל וכמנהל מוערך — קפדן, אבל הגון, מסור ואבהי", צוטט דיכטר בתקשורת.

ב96 הצליח ראש השב"כ המיועד לחסל את "המהנדס" יחיא עיאש. היה זה לאחר קרב מוחות מייגע, בסופו של דבר חוסל עיאש בטלפון ממולכדנפץ. החיסול הזה היה חשוב, כיון שבוצע בעיצומם של פעולות טרור והתאבדות בתוך אוטובוסים. עיאש היה על הכוונת זמן רב והיה קשה להגיע אליו.

שש שנים לאחר מכן, הצליח ראש השב"כ המיועד בפעולה מזהירה נוספת. היה זה חיסול ממוקד של ראאד כרמי, מפעילי הטרור הבולטים בפתח´. כרמי חוסל בדרך בה נהג לצעוד מידי יום, באמצעות מטען שהוסווה כלבנה בחומה. החיסול הקנה לו נקודות רבות, אף שבהמשך היו עוד פיגועים רבים, שכרמי תיכנן עוד לפני שנהרג.

הראש המיועד המשיך בטיפוס בצמרת השב"כ. הוא כיהן בראשות שלושה אגפים בזה אחר זה — אגף החקירות, האגף הערבי, והאגף ליהודים ולזרים. עקב כך הוא מכיר לפני ולפנים את כל עיסוקי השב"כ. "ראשים טובים נבנים מסגנים טובים", אומר אבי דיכטר.

מבחינה פנימית, יהיה על ראש השב"כ החדש להמשיך במגמה שהוביל דיסקין, ולצמצם את כוח האדם כדי לחסוך בהוצאות. בד בבד יהיה עליו לנצל את הטכנולוגיה החדשנית לצורך המבצעים.

הראש החדש יאלץ להתמודד גם עם המצב שנוצר במשולש עזהסינימצרים לאחר הפלת מובארק. יחד עם המשטרה והצבא, הוא יצטרך להערך לאפשרות ל"ע של חידוש הפיגועים, ושיתוף פעולה בין החמאס והחיזבאללה. לצורך כך יהיה עליו לעבוד בשיתוף פעולה מלא גם עם המוסד ואמ"ן בור"ש — ועדת ראשי השירותים.

ראש השב"כ החדש יצטרך להתעלם מהמחלוקות שהיו בעבר בין ראשי השירותים ולשתף עימם פעולה. רק אם יעבדו יחד ולא יכנסו לעימותים של כבוד ויוקרה, יוכלו להגיע להצלחות.

יו"ר הור"ש הוא בדרך כלל ראש המוסד. הדבר הזה נקבע בעבר, עת כיהן איסר הראל בתפקיד זה, ולאחר מכן כאשר מאיר עמית היה ראש המוסד ואמ"ן. כיום אין לכך סיבה אמיתית. בהרכב הנוכחי, ראש המוסד תמיר פרדו, התמנה לתפקידו חודשים מעטים לאחר ראש אמ"ן, האלוף אביב כוכבי, אך הוא מבוגר ממנו בעשור שלם. פרדו גם אמור להישאר בתפקידו, כאשר כוכבי יהיה בעוד כשנתיים וחצי אלוף פיקוד, בדרך לסגנות הרמטכ"ל ולהתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל.

הצפיה מראש השב"כ החדש, לומר לממונה עליו, את מה שקציני המודיעין חושבים, ולא את מה שהפוליטיקאים רוצים לשמוע. מדובר במשימה לא קלה. דיסקין עמד בה. עכשיו תורו של ה"גיאורגי".

הורגים במילים 

תקשורת מגויסת: מה משותף ליואב גלנט, אורי בר לב וח´ מהמוסד?

התקשורת אינה "שוחטת" (לפי שעה) את המועמד המרכזי לתפקיד ראש השב"כ. אולי גם זה יגיע (ואולי הפעם לא). מי שכבר ניזוקו, יודעים היטב את כוחה.

בין המחוסלים ניתן למנות את האלוף יואב גלנט, שהודח מתפקיד הרמטכ"ל לאחר ניפוח פרשת הקרקעות במושב עמיקם. האלוף יאיר נווה, שמינויו לתפקיד הרמטכ"ל הזמני בוטל. ניצב אורי בר לב, מפקד מחוז הדרום, שהודח בבושת פנים מהקרב על תפקיד מפכ"ל המשטרה. כמו כן הודח ראש אגף המבצעים במוסד ח´, שהיה מועמד לראשות הארגון.

עוד קודם ניסו להדיח באמצעות האשמות תקשורתיות את המפכ"ל הנבחר רב ניצב יוחנן דנינו עקב פרשת רצח הסוכנים, ואת רב גונדר אלי גביזון בחשד למתן הטבות לראש לשכתו.

כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, וכפי שנמשך גם השבוע, התקשורת (בחלקה) עשתה הכל, כדי לסכל גם את המינוי של יעקב עמידרור לראש המועצה לביטחון לאומי. לצורך כך גייסו הכותבים את הכיפה שעל ראש עמידרור, כדי להדגיש עד כמה הוא מהווה "סכנה למדינה".

המשותף לכל האישים שהוזכרו, קשור לתיזמון המדויק בו החלה התקשורת לפעול ו"לחשוף" נגדם אישומים וחשדות כאלו ואחרים. העיתוי מדהים בכל המקרים. רגע אחרי שהוזכרו כמועמדים לראשות הגופים, בהם הם משרתים שנים ארוכות, ולאחר שסיכנו את חייהם, לפתע מוצאים משהו שלילי בעברם, חושפים זאת בפומבי ומחסלים את הסיכויים שלהם להתקדם לראש הפירמידה.

בדרך זו הפכה התקשורת לבית דין שדה ולחריצת דין ללא משפט וללא העמדה לדין. די בפרסום תחקיר, או כתבה, כדי לחרוץ את גורל המועמד ולחסל באחת את הקרירה שבנה לאורך שנים ארוכות.

די בחבירה של מספר אנשי עיתונות, כדי לסכל מינויים. אין צורך בתחקיר עיתונאי לעומק, כדי לפרסם כתבה או מידע נגד אישיות ביטחונית מובילה. גם ידיעה קטנה, שתהפוך בהמשך לגדולה, מספיקה כדי למנוע את המינוי. אין ראש ממשלה ואין פוליטיקאים בכירים שירצו להסתכסך עם התקשורת בשביל מינוי של מישהו אחר, ובלבד אם פורסמו נגדו חשדות כאלו ואחרים.

היה מי שכתב השבוע, כי "אם בעבר היה צורך לגייס יחידה מובחרת של מסתערבים, או לשגר טיל לפייר ממטוס אפאצ´י על מנת לחסל אישיות ביטחונית, הרי שבשנה שחלפה גילינו, כי די בטור דעה ב´עיתון הנפוץ במדינה´ או בזה של ´האנשים החושבים´, על מנת לחסל קריירות של אנשי ביטחון ששרתו את המדינה במשך עשרות שנים".

ומסיים אותו כותב: "מתברר שבמזרח התיכון לא חייבים בהפגנות של מיליונים בכיכר אתחריר במצרים, בשביל לייצר מראית עין של מהפכה עממית. כדי להחליף את צמרת השלטון אפשר ´להרוג עם המילים´".

נתניהו התעלם (שלא כדרכו) מהמסע התקשורתי נגד עמידרור, והחליט למנותו על אפם וחמתם, לראש המועצה לביטחון לאומי. בנימוקים לבחירתו נכתב כי "עמידרור אינו חושש להביע את דעתו המקצועית. הוא בעל ידע רב וניסיון מצטבר בתחומי צבא, ביטחון ואסטרטגיה. הוא ימשיך להוביל את המועצה לביטחון לאומי כגוף מרכזי בקביעת המדיניות הלאומית והביטחונית של מדינת ישראל". תפס אומץ נתניהו...

הבולדוזרים חולים 

מחלוקת פוליטית סביב מיטתו של פואד: מה גרם לאיש להיות חולה?

לא בכל יום מתאחדת המערכת הפוליטית סביב נושא מסוים, או סוגיה בוערת. השבוע זה קרה. איחוד מוחלט סביב אדם אחד. בנימין בן אליעזר (פואד). הדאגה לבריאותו של האיש השוכב בבית החולים חוצה מפלגות. הדיווח כי הוא במצב קשה (אך יציב), הוציאו מכולם קולות דאגה אמיתיים.

זה שלושה עשורים נמצא פואד בצמתים הכי מרכזיים בפוליטיקה הישראלית. מאז הקים את תמ"י בסוף שנות השמונים יחד עם אהרון אבו חצירא, לאחר שהשתחרר מהצבא, דרך מפלגת יחד עם הנשיא לשעבר עזר ויצמן, ההצטרפות למפלגת העבודה, ההשתלטות עליה בפנים, היותו "בולדוזר" ומומחה השטח מספר אחד שלה, ועד כהונתו כשר בממשלות רבות, לרבות שר הביטחון.

הקשרים שפיתח בכל תפקידיו, ובעיקר הצלחתו לשמור עליהם, גם בתחנות הבאות שלו, סייעו לו והפכו אותו לאיש אהוד בפוליטיקה הישראלית. גם חוש ההומור הבריא שלו, בעיקר על עודפי משקלו, עשו אותו חביב התקשורת. זו נהגה לראיין אותו ולשמוע את דעותיו בכל נושא, תוך הבלטת שיבושי הלשון החביבים שלו.

באמצעות אנשי השטח הרבים שלו, שלט במפלגת העבודה, וכל מועמד שרצה להבחר לראשות המפלגה, היה חייב לקבל את תמיכתו. בדרך זו החזיר בן אליעזר את אהוד ברק לראשות העבודה, וסיפר לכולם כי "ברק השתנה מאז כהונתו הראשונה". לאחר הבחירות האחרונות, כאשר ברק דרדר את העבודה ל13 מנדטים ורצה להכנס לממשלת נתניהו, בניגוד למרבית חבריו, סלל לו בן אליעזר את התמיכה במוסדות המפלגה.

זמן קצר לאחר מכן עלו היחסים בינהם על שרטון. בן אליעזר הורחק מהמעגל הקרוב של אנשי ברק ומאז הרבה לבקר אותו על היעדר תהליך מדיני. השיא היה לפני כחודשיים וחצי, כאשר פואד הצהיר, שאם ברק לא יוביל לתהליך מדיני עד פסח הקרוב, הוא יזום מהלך לפרישת העבודה מהממשלה. ברק שהכיר את כוחו של פואד במפלגה, מיהר לבצע מהלך מקדים, פילג את העבודה ופרש עם ארבעה מחבריו, לא לפני שהתקשר תחילה והודיע לפואד על החלטתו. "כמעט עשיתי תאונה כששמעתי על כך" הודה לאחר מכן פואד, שהיה מופתע מהמהלך וחש נבגד.

חבריו של פואד אומרים כי מאז פרישת ברק, הוא (פואד) הלך ודעך. גם העובדה שחברו הטוב שמחון, הלך עם ברק ותפס לו את משרד התמ"ת, לא הוסיפה לבריאותו. השיא הגיע כאשר חבר נוסף של פואד, נשיא מצרים חוסני מובארק, הודח והופל. פואד לא הסתיר את כאבו לנוכח מה שקורה לחברו במצרים.

דניאל בן סימון, אמר השבוע, כי הוא חש שיש קשר בין מבצע החיסול הפוליטי של פואד לבין מצבו הנוכחי. בסביבת ברק שלא אהבו לשמוע רמז עקיף, כי שר הביטחון, אשם במצבו של פואד, מיהרו להשיב, כי בימים כאלו נשכחות כל היריבויות הפוליטיות, וכי ברק שעבד עם פואד 15 שנים יחד, דואג וחרד לבריאותו, ומתקשר למנהל בית החולים פעמיים ביום, כדי להתעדכן במצבו של ידידו.

ובשורה התחתונה: שני "בולדוזרים" פוליטיים שוכבים בבית החולים, במרחק נסיעה של רבע שעה זה מזה. אחד מורדם ומונשם, והשני "ישן" כבר הרבה זמן. רק לא מכבר היה כל אחד מהם בשיא כוחו. מוסר ההשכל ברור.

"סגנון יהודי"

בגין, בגין: שני עשורים מאז מותו של ראש הממשלה השישי והציבור זוכר

השבוע לפני 19 שנים, נפטר מנחם בגין — ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, האיש ביצע את המהפך הפוליטי הכי מפורסם, כאשר העלה לשלטון את הליכוד בבחירות 77, לאחר 29 שנות שלטון מפא"י.

אף שעברו כמעט שני עשורים ממותו, האהדה לבגין לא פחתה. מעת לעת מתפרסמים סקרי דעת קהל, הבודקים מי היה ראש הממשלה הטוב ביותר לאורך כל ההסטוריה. בגין זוכה תדיר באחד משלושת המקומות הראשונים, אף שלא נמנה על מנהיגי השמאל. מסתבר כי הציבור עדיין זוכר את נאומיו חוצבי הלהבות, ואת ההדר שאפיין את שלטונו והתרבות הפוליטית שהוביל. הדבר בולט שבעתיים על רקע המנהיגות של היום, השחיתות מצד אחד והנהנתנות הפוליטית מצד שני.

הציבור מתגעגע לחום האנושי של בגין, לרגישות החברתית שלו ובעיקר לסגנון שהביא עימו. כאשר שאלו אותו ביום העבודה הראשון בלשכת ראש הממשלה, כיצד הוא מתכוון לפעול ובאיזה סגנון, השיב בפשטות: "בסגנון יהודי"...

בגין היה כאמור ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, ושימש בתפקידו שש שנים תמימות, עד שאמר "איני יכול עוד", נבלע בביתו ולא יצא משם, אלא פעמים בודדות בלבד, כאשר נזקק לטיפול רפואי.

בגין, יו"ר תנועת החרות ומפלגת הליכוד, מפקד האצ"ל בתקופת המאבק במנדט הבריטי, וחותם הסכם השלום עם מצרים, היה בעל רגישות חברתית נדירה. הוא לא ידע כמה עולה רכב חדש, אבל היה מודע למחיר הלחם והחלב.

עם המהפך הפוליטי ב77, החליט גם על מהפך כלכלי וחברתי. לאחר שנים של "כלכלה מפא"יניקית, החליט על פרויקטים חברתיים: שיקום שכונות בכל רחבי הארץ, החלת יום לימודים ארוך, ביטול תנאי הקבלה לעבודה על בסיס הצגת "הפנקס האדום" — שהציגה את נושאה כחבר הסתדרות, ובעיקר העדפה מתקנת של האזרחים שכונו "ישראל השנייה". לא לחינם בני עדות המזרח ותושבי ערי הפיתוח אהדו אותו יותר מאחרים.

בגין שהחל את דרכו כמפקד ארגון האצ"ל, הקים את תנועת החרות, התנגד חריפות להסכם השילומים של מדינת ישראל עם גרמניה, אך תמך בממשלה בעת מלחמות מדינת ישראל. נקודת השיא שלו היתה חתימת הסכם השלום עם מצרים, שעתידו אינו ידוע עקב המהומות והחלפת השלטון בקהיר.

לפני בחירתו לראשות הממשלה, נכשל פעם אחר פעם, אך לא נואש ותמיד אמר כי יש לו את הכבוד, "לשרת את העם באופוזיציה". יחד עם זאת צוטט בדבריו: "אפשר להיכשל בבחירות גם 20 פעם ולזכות בפעם ה21". ואכן הוא השקיע מאמצים רבים ובכל מערכת בחירות, הופיע בעצרות בחירות רבות, ונשא מאות נאומים פומביים, עד שלבסוף נבחר וביצע את המהפך.

באותן בחירות זכה הליכוד ב43 מנדטים (ועוד 2 של מפלגת "שלומציון" בראשות אריאל שרון, שחברה לליכוד), המערך זכה ל32 מנדטים, וד"ש, שבראשה עמד יגאל ידין ל15 מנדטים.

המעגל נסגר

שניהם נסגרו: זה בביתו וזה בבית חולים — בין מנחם בגין לאריאל שרון

יריבו הגדול של בגין במאבק על קולות המצביעים ב77, היה שמעון פרס. הייתה זו הפעם הראשונה בה התמודד פרס על תפקיד ראש הממשלה. בגין ניצח, אבל בהדר ביתרי, הזמין את פרס לשמש כסגן ראש הממשלה ושר הביטחון, אולם פרס דחה את ההצעה.

המהפך הפתיע לא רק את אזרחי המדינה, אלא את מדינות העולם. במאמרים שונים הוצג ראה"מ החדש כ"קנאי שאינו מתפשר". מי שהתקוממו נגדו יותר מאחרים, היו הבריטים, שזכרו את בגין כמנהיג האצ"ל, האיש נלחם נגד המנדט הבריטי.

ההחלטה הראשונה של בגין, לאחר שממשלתו החלה לכהן, היתה להעניק מקלט במדינת ישראל ל66 פליטים, שנמלטו מוייטנאם, נמשו על ידי אוניות משא ישראליות, ולא נמצאה מדינה המוכנה לקולטם.

החלטה נוספת שלו שגרמה לסערת רוחות פוליטית, היתה החלטתו למנות את משה דיין לשר החוץ בממשלתו. דיין, ממנהיגי תנועת העבודה, נטל עימו את המנדט וערק לממשלת בגין.

זמן קצר לאחר הבחירות יצא בגין לביקור בארצות הברית כאורחו של הנשיא קרטר, בין השאר כדי לבסס את מעמדו וכדי להשיג את תמיכתה של יהדות ארצות הברית. בכל הזדמנות הציג עצמו כיהודי, ורק אח"כ כראש ממשלה.

הסכם השלום שחתם עם מצרים, החל בביקור של בגין ברומניה, שם נפגש עם הנשיא ניקולא צ´אושסקו, ובמגעים חשאיים שקיים משה דיין במרוקו עם סגן נשיא מצרים, חסן תוהמי. במקביל הגיע הנשיא המצרי סאדאת למסקנה, כי בגין, מתאים לשותפות להסכם, כיון שדווקא הוא שהושמץ כ"מחרחר מלחמה", ישאף להגיע להסכם ויוכל לבצע ויתורים מפליגים, כפי שאכן היה.

תוכנית השלום עוררה כלפי בגין ביקורת קשה, במיוחד בתוך מפלגתו, כיון שהיה כרוך בה ויתור על רוב שטחה של סיני וכן מתן אוטונומיה לערביי יהודה, שומרון וחבל עזה.

סאדאת עצמו היה מודע לביקורת הקשה בתוך מדינת ישראל ואמר: "מנחם המסכן, יש לו בעיות; אחרי הכול אני קיבלתי את סיני ואת הנפט. ומה קיבל מנחם? פיסת נייר". נתניהו שואב מכך המון עידוד, בדרכו להצגת תוכניתו המדינית החדשה. גם לנתניהו מצפה התנגדות לא קלה מבית, אבל הוא מקווה, שכפי שבגין התגבר על הכל וחתם הסכם שלום, כך יוכל להכריז על סוף הסכסוך עם הפלשתינים. יחי ההבדל.

כך או כך, בגין עמד בראשות הממשלה בשנה הראשונה של מלחמת לבנון הראשונה. ב1983 הוא התפטר מתפקידו והסתגר בביתו. עד יום מותו, סירב בגין לפרט את המניעים שגרמו לו לפרוש.

על פי סברות רבות, אחד האנשים שגרמו לו את זה, האיש שהוביל את מלחמת לבנון, מסוגר זה כמה שנים גם הוא בבית חולים (ולעיתים בביתו). שניהם נסגרו, איש איש בזמנו. המעגל נסגר.

השגרירות והבחירות

האם סוף סוף יחזור לכהן בבית הלבן נשיא ידידותי למדינת ישראל?

לא קל לנצח בבחירות את מי שמכהן כנשיא ארה"ב. ההיסטוריה האמריקאית מגלה כי רק בודדים הצליחו בכך. בדרך כלל נשיא מכהן מצליח לגבור על כל מועמד, בדרכו לקדנציה השנייה והאחרונה שלו. רק נשיאים בודדים וכושלים הפסידו את הקדנציה השנייה שלהם.

המפלגה הרפובליקנית שהפסידה את הנשיאות לנשיא אובמה מהדמוקרטים, היתה בטוחה שההפסד הוא לשתי קדנציות בטוחות של הנשיא השחור. מהסיבה הזו סומנה 2016 כיעד להחלפת הממשל בבית הלבן. אלא שלאחרונה גוברים הקולות במפלגה הרפובליקנית, כי ניתן לנצח את אובמה כבר בבחירות הקרובות ב2012. לצורך כך כבר מתרוצצים מועמדים בשטח, אף שאיש מהם לא הכריז סופית על התמודדותו.

מנגד מבין אובמה כי קשה לשמור על הנשיאות. מצד אחד הנשיא הוא "השוטר העולמי", ומצד שני הוא נתון ללחץ הבוחרים ומתנהל ממערכת בחירות אחת לשנייה. כל שנתיים יש בחירות בארה"ב. פעם לנשיאות ופעם בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס. הבוחרים נמצאים איפוא כל הזמן בקשר (פתקים) עם הנשיא. אם אינם מרוצים ממנו, הם יביעו את זה בבחירות אמצע הקדנציה, בדיוק כפי שארע לאובמה. מי שכבר מחמם מנועים מול הנשיא המכהן, הוא יו"ר בית הנבחרים לשעבר, ניוט גינגריץ´, מהבולטים במנהיגי הרפובליקנים. עד כה טרם הודיע רשמית על מועמדותו, אבל הוא עושה הכל בדרך לשם. גינגריץ´ כבר אוסף תורמים, הקים אתר בחירות ובפגישות שהוא מקיים, הוא מודיע לכולם, מה לדעתו צריך לעשות נשיא שנבחר לתפקידו, ביום שאחרי בחירתו.

גינגריץ´ הוא בשורה טובה עבור מדינת ישראל. בניגוד לאובמה, האיש הוכיח את עצמו בהצבעותיו בעבר ובכל הצהרותיו הפרוישראליות. במפגשים עם תומכיו, הוא קורא לאמריקאים לחזור ולהיות אמריקאים. אחד הדברים שהוא מוביל, זה לכבד את החלטת של מדינת ישראל כי העיר ירושלים, היא עיר בירתה. לפיכך הוא תומך בהעברת השגרירות האמריקאית מת"א לירושלים, דבר שכל הנשיאים נמנעו מלעשות.

אובמה אמנם הצהיר במערכת הבחירות שלו, שירושלים היא בירת ישראל, אבל לאחר בחירתו שינה כידוע את הגישה וחזר בו מהצהרותיו, בין השאר גם בענין ירושלים. גינגריץ´ בינתים נמצא בשלב של ההבטחות. "מדינת ישראל היא המדינה היחידה שארה"ב מפלה בהקשר לאי הכרה של בחירת בירה על ידי מדינה ריבונית. העם בישראל בחר בירושלים כבירתה, ולמרות כך ארה"ב ממשיכה להחזיק שגרירות בתל אביב", אומר גינגריץ´.

יו"ר בית הנבחרים שלא הסתיר אף פעם את אהדתו למדינת ישראל, מבטיח איפוא כאמור, כי זה יהיה אחד הדברים הראשונים שיעשה כנשיא. בשלב זה טרם הודיע על מועמדותו, אבל הוא עושה הכל בדרכו לכך. עניין ירושלים אמור לסייע לו להמריא קדימה. האם סוף סוף יחזור לכהן נשיא ידידותי למדינת ישראל?

תופס טרמפ

אפשרות: המיליארדר דונלד טראמפ יודיע על מועמדותו לנשיאות

מועמד אפשרי נוסף לנשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית, הוא המיליארדר דונלד טראמפ. האיש זוכה לאחוזי תמיכה המתקרבים לאלו של אובמה ובינתים נחשב למוביל בקרב המועמדים הרפובליקנים הפוטנציאליים. יש אמנם הסבורים, כי טראמפ עושה הכל, רק כדי לקדם את ערוץ התקשורת שלו, אולם טראמפ מצהיר כי "הציבור חכם מהפוליטיקאים".

עד כה טרם ברור מי יעמוד בראש המפלגה הרפובליקנית בבחירות הבאות. כל מי שרואה את עצמו כנשיא פוטנציאלי, אינו רצה להפסיד לאובמה ובכך לקבור את סיכוייו בבחירות 2016, כאשר אובמה כבר ירד סופית מהבמה. לפיכך כל המועמדים האפשריים מטעם הרפובליקנים מגששים את דרכם בזהירות רבה.

בשלב זה אין לרפובליקנים עדיין מועמד רשמי לראשות המפלגה בבחירות הקרובות. אולם מסקרים פנימיים בכלי התקשורת בארה"ב עולה כי המיליארדר דונלד טראמפ עשוי להיות מועמד מוביל. על פי הסקר, טראמפ עומד בראש המועמדים הרפובליקנים הפוטנציאליים, ומפגר בשני אחוזים בלבד מאחורי הנשיא ברק אובמה.

על פי תוצאות הסקר זוכה אובמה לתמיכה של 43 אחוזים, ואילו טראמפ, שטרם הודיע על כניסה למירוץ, זוכה ל41 אחוזים. בהתמודדות בתוך המפלגה הרפובליקנית מקבל טראמפ 26 אחוזי תמיכה, קרוב למיט רומני שזוכה ל25 אחוזים.

טראמפ רואה את האחוזים ומחייך. "זה לא אני, זה המסר", הוא אומר, וממהר למתוח ביקורת על מנהיגותו של אובמה. לדבריו, סין ומדינות הנפט אינן מכבדות את המנהיגות האמריקאית ואת ארה"ב בכללותה. "אנחנו בונים את סין והם לוקחים מאיתנו את מקומות העבודה שלנו. ומה עושה אובמה? הוא עורך ארוחת ערב ממלכתית לנשיא סין, כפי שאף אחד לא עשה בעבר. זה מגוחך".

לדבריו, הלובי של יצרניות הנפט קנה את הפוליטיקאים של וושינגטון. זו הסיבה להעלאת מחירי הנפט, הנובעת לדבריו, מהזלזול כלפי ארה"ב מצד סעודיה ומדינות אחרות. טראמפ מתמקד איפוא בנשואי כלכלה פנימיים ולא בעניני מדיניות, ויתכן כי דווקא ההתמקדות הזו תביא אותו בסוף לבית הלבן.

עם זאת למרות דבריו החריפים בגנותו של אובמה בעניין הכלכלי, פרשנים אמריקאים רבים, לא משוכנעים כי המיליארדר המפורסם מתכוון להיכנס לפוליטיקה ולחשוף עצמו לביקורת של מועמדים אחרים. לדעתם, טראמפ בסך הכל מנצל את המצב הפוליטי לקידום מכירות לערוץ התקשורת שלו.

טראמפ כמובן מכחיש והוא אומר כי בקיץ הקרוב יודיע האם בכוונתו לרוץ באמת, אם לאו. מה שברור הוא, שהרפובליקנים מתחילים להתעורר. הם מקווים שההתעוררות שלהם, לא תעיר גם את אובמה.

סוף לשביעייה?

מדוע נמנע נתניהו לאחרונה מלכנס את הפורום החשאי ביותר שלו?

עד לפני כחודשיים נהג נתניהו לכנס באופן קבוע את פורום שרי השביעייה. אנשיו של נתניהו נהגו לספר עד כמה הפורום הזה יעיל ורציני, ועד כמה הוא פועל בדיסקרטיות ובחשאיות ללא כל הדלפות.

כמו כן סיפרו על שיתוף הפעולה בין כל השרים בתוך השביעייה, אף שבחוץ הם חולקים בדעתם ואפילו תוקפים זה את זה. "בפנים כולם משתפים פעולה והכל נעשה באופן הכי עניני והכי רציני" נהגו לומר.

נתניהו נהג לכנס את הפורום באופן קבוע בימי ראשון ולעיתים גם בימי חמישי, או אפילו במוצאי שבת. בין היתר עלו בפורום השביעייה דיונים סודיים בעניין מתווה עיסקת שליט, ההקפאה הראשונה והשנייה, היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב, ועוד.

נתניהו אהב להתיעץ עם פורום השביעייה, כיון שחש כי שום דבר לא דולף החוצה. זאת בניגוד לישיבות הממשלה והקבינט, שדולפות ממש כמו מסמכי ויקיליקס.

אך טבעי היה כי לנוכח גל התהפוכות בעולם הערבי והצורך הישראלי להיערך לקראת הבאות, יכונס פורום השביעייה יותר מתמיד. והנה קורה בדיוק ההפך. זה כמה שבועות שהפורום, הכולל את השרים ברק, ליברמן, ישי, בגין, יעלון, ומרידור, וכמובן את נתניהו עצמו, אינו מכונס.

נתניהו אמנם ממשיך בפגישות אישיות עם כל אחד מחברי השביעייה, אך לא מכנס את כולם יחד, ולכן לא נערכו דיונים מדיניים בפורום השביעיה זה חודש וחצי. שרים המכירים מקרוב את עבודת השביעייה, אמרו כי רק פעמים בודדות לא כונס הפורום תקופת זמן כה ממושכת. בעבר זה היה לפני המשט הטורקי וכן לפני שנתניהו התכוון להכריז על ההקפאה השנייה. עתה קורה מצב דומה.

יש הקושרים את אי כינוס השביעייה להתפטרות ראש המועצה לביטחון לאומי, עוזי ארד. זאת כיון שארד היה האחראי על הכנת הדיונים המדיניים של השביעייה. גם הנושא המדיני העכשווי — התוכנית המדינית החדשה של נתניהו, לא עלה כלל בפורום השביעייה, והשרים אינם יודעים במדויק על מה מדובר.

בלשכת ראה"מ אמרו כי אי כינוס הפורום אינו חריג ביחס לעבר. לדבריהם, נתניהו מכנס התיעצויות מדיניות וביטחוניות, בהתאם להתפתחויות. עוד ציינו כי בכל מקרה פורום השביעייה הוא גוף וולנטרי וראה"מ אינו מחויב לכנס אותו.

חוק דרעי

מי מנסה למנוע את חזרתו של אריה דרעי למערכת הפוליטית ומדוע?

הכנסת מחוקקת לעיתים רבות חוקים פרסונליים על שמות אישים, אף שהיא נמנעת מלקרוא להם כך במפורש. לעיתים זה "חוק מופז" שנועד לאפשר לשליש מחברי סיעה לפרוש ממפלגתם המקורית, עם קריצה למופז ואנשיו בקדימה, שהם יכולים לעזוב את מפלגתם מבלי שינקטו נגדם סנקציות פרלמנטריות.

לעיתים מדובר ב"חוק לפיד" או "חוק אשכנזי", שנועד לבלום את המירוץ הפוליטי של איש התקשורת יאיר לפיד או הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי לכנסת, ולקבוע צינון ממושך, ולעיתים חוקים אחרים, אך עם גוון אישי. החוק האחרון המתגבש בין חברי הכנסת, הוא "חוק דרעי". גם כאן החוק אינו מדבר ספציפית על ר´ אריה דרעי, אבל הכיוון ברור.

הסקרים בהם מקבל דרעי, אם ירוץ במפלגה חברתית משלו, שבעה מנדטים, טורדים רבים בכנסת. ש"ס לבטח אינה אוהבת את זה, כיון שאותם סקרים מראים שאם דרעי ירוץ ברשימה משלו, ש"ס תרד ל8 מנדטים (במקרה הטוב מבחינתה).

כל האמצעים לחסום את דרעי כשרים בענין ח"כים רבים, בעיקר אנשי ימין החוששים מברית פוליטית עתידית בין דרעי לקדימה (באמצעות ידידו ח"כ לשעבר חיים רמון — יו"ר מועצת קדימה). לפיכך מנסים הח"כים לחוקק בחקיקה משותפת לכמה מפלגות, חוק שימנע משרים וח"כים, שריצו עונש מאסר לחזור לחיים הפוליטיים.

תחילה חשבו לחוקק חוק צינון ארוך, לפוליטיקאים שהשתחררו מהכלא. אולם לאחר שראו כי דרעי כבר ריצה את תקופת הצינון הזו, עברו לדרכים אחרות. המתנגדות לחוק הזה הן שתי סיעות: יהדות התורה וישראל ביתנו. מפלגתו של ליברמן, בונה ככל הנראה על הידידות בין דרעי לשר החוץ, דבר שאולי יוביל לשיתוף פעולה עתידי ביניהם.

תומכי החוק מבינים שמדובר במירוץ נגד הזמן והם עושים הכל לקדם את הצעתם. אחת האפשרויות היא לחוקק את החוק באופן שאינו רטרואקטיבית, כך שדרעי יוכל אמנם לרוץ, אבל זה יפגע בו מבחינה ציבורית.

ובינתים גם בימין מתארגנים למנוע את חזרתו של דרעי, באמצעות קמפיין שלילי נגדו. על הכוונת עמדותיו המדיניות של דרעי, המתיחות בינו למנהיג ש"ס וכן דגש על החברות הקרובה שלו עם ליברמן ורמון.

הקמפיין בא להדגיש את עמדות השמאל של דרעי, באמצעות מודעות תמיכה כביכול נגדו. המודעה המרכזית מציגה את דרעי בפוזה ממלכתית כשמאחוריו דגל המדינה, ומתחתיו הסיסמא: "מחזירים עטרה ליושנה", כדי לגרום לסכסוך בינו לש"ס. במודעה עצמה קורא כביכול דרעי לעזור לציפי לבני להקים ממשלת אחדות עם מרצ וקדימה. כמו כן נכתב באופן פירסומי כביכול, כי דרעי קורא להקמת מדינה פלשתינית ולהדבר עם איראן, הכל כדי להזכיר לבוחרים כי מדובר באיש עם עמדות הקרובות לשמאל.

מודעה פיקטיבית נוספת, מראה את דרעי עם אזיקים לידיו, כשברקע גדר כלא, עם הכיתוב: "אל תחכו לקולות האסירים".. האם הקמפיין הזה ישרת בעתיד את דרעי? האם מתנגדיו עושים לו בעצם תעמולה חיובית, אף שהם מנסים לגרום לו נזק? ימים יגידו.

בקצרצרה

הסיפורים הקטנים של השבוע

 שרון נשכח — יושבת ראש קדימה, לבני מנסה בכל הזדמנות להתעמת מילולית מול נתניהו ובכך ממצבת את עצמה מולו כשווה, בהתמודדות על ראשות הממשלה. אבל לאחרונה מוצאת עצמה לבני בהתמודדות פנימית על מעמדה בתוך קדימה. הדבר מתבטא גם בקרב המתחולל בקדימה על דמותה ודרכה הרעיונית של המפלגה. זאת על רקע הנסיעה לפני כשבועיים וחצי של משלחת מטעם המפלגה לכינוס של שדולת ג´יי סטריט השנויה במחלוקת. שדולה זו נחשבת לאנטי ישראלית ופרו פלשתינית. בתגובה לדברי הביקורת הפנימיים שהשמיעו ח"כים מקדימה נגד הנסיעה של חבריהם, תוך שהם מציינים כי אריאל שרון, לבטח לא היה מרוצה מכך, השיבה לבני בקוצר רוח: "שרון לא מנהיג המפלגה! אני מנהיגת המפלגה. מי שלא רוצה בכך שיחשוב על המשך דרכו". הנוכחים בישיבה אמרו, כי לבני לא הסתירה את רוגזה. האם ג´יי סטריט תצליח לעשות ללבני את מה שמופז נכשל לעשות עד עתה?

 סוף לאוסלו — ממשלות הימין שקמו לאחר הסכמי אוסלו, נאלצו לבלוע את ההסכם שכה התנגדו לו. לא היתה להן כל ברירה. ממשלות מחויבות בהסכמים מדיניים שחתמו קודמותיהן. ולמרות כך פועלות ממשלות הימין, להשכיח את כל סממני אוסלו, ככל שהן יכולות. השבוע נעשה צעד בכיוון זה, כאשר לשכת ראה"מ החליטה להסב את שמו של "אולם אוסלו", המשמש את משרד ראה"מ למסיבות עיתונאים ולתדריכים, ל"אולם הראל". חדר זה נקרא בשם "אולם אוסלו", כיון שבו נערך טקס החתימה על הסכם ההכרה ההדדית בין מדינת ישראל לאש"ף בימי יצחק רבין. התקשורת מיהרה להגיב במחאה וציינה כי "מוחקים את אוסלו", אך בלשכת ראה"מ סירבו לסגת, ואמרו כי מעולם לא ניתן לאולם, שם רשמי "אוסלו". בלשכה הדגישו כי לאחר מותו של ליעד הראל — קצין משמרת באגף הביטחון במשרד ראה"מ, שנהרג בתאונת דרכים, הוחלט לקרוא את האולם על שמו.

 שיפוץ בלשכה — שמעון פרס יאלץ בחודשיים הקרובים לקיים פגישות מחוץ ללשכתו. זאת עקב שיפוצים המתוכננים בלשכתו. היקף האורחים שגדל בשנים האחרונות, בעיקר מאז נכנס פרס לתפקידו, מחייב את השיפוצים. עלות העבודות מוערכת בכ2 מיליון שקלים. בהנהלת בית הנשיא חשים לא נעים לנוכח השיפוצים בימים אלו, כאשר נתניהו נלחם ב"סופר טנקר" נגד מחירי הדיור המאמירים, ואומרים כי במשך ארבעה עשורים, לא בוצעו התאמות ותיקוני ליקויים במערכות השונות בבית, ולכן הדבר נדרש לביצוע, "כדי לא לפגוע בתפקוד היצוגי של המשכן ובתדמיתו". נימוק משכנע...

 ארבעת הבנים — נתניהו חשש להתעמת עם משפחות אסון הכרמל, ולכן שקל שלא להופיע בוועדה לביקורת המדינה שדנה במחדל הכבאות, לשם הוזמנו המשפחות. לבסוף שוכנע שהארוע יהיה מכובד, מה שלא מנע שוב מדני רוזן, בעלה של מפקדת המשטרה בחיפה אהובה תומר, שנספתה באסון, לפתוח פה ולמתוח ביקורת על הממשלה, שאחראית לדבריו על המחדל. רוזן שכבר התפרץ בארוע בבית אורן נגד ראה"מ ושר הפנים, המשיך בשלו ולא עמד בסיכומים המוקדמים מראש. "ביטחון אזרחי המדינה מופקד בידי ארבעת הבנים", אמר רוזן, ופירט: "השר הכושל אלי ישי, השר המתעלם יובל שטייניץ, השר המנותק אהוד ברק וראש ממשלה הדוחה את החלטותיו שוב ושוב". ח"כי הליכוד לא יכלו לשאת את הדברים והפעם יצאו נגדו. היו שהזכירו לו כי התבטאויותיו פוליטיות תוכננו מראש. מנגד היו משפחות שציינו את הפעולות האמיצות שנקט שר הפנים, מיד לאחר הארוע, כולל קריאתו להקמת ועדת חקירה.