מבחינות רבות מדינת ישראל היא כמו אמא פולניה. ראשית, היא תמיד רואה שחורות. אצל הפולניות לעולם לא יהיה נהדר, במקרה הטוב יהיה רע ובמקרה הגרוע יהיה נורא ואיום. וכך גם ישראל: "אוי וייזמר" כאשר מצרים עוברת הפיכה, "אוי גוועלט" כאשר אובמה נבחר לנשיאות ו" ברוכען מיר גטרופען" כאשר בירדן יוצאים להפגין. והנה גם כל רגע עומדת לפרוץ המלחמה, זה היה אמור לקרות בקיץ שעבר אך הייתה דחייה קלה. האמת זה כבר כמעט התרחש קיץ לפני זה אבל עוד לא הבשילו התנאים. אבל שלא תעזו לפתח ביטחון או ציפיות, "היא תבוא ,היא תבוא, כן היא תבוא, אני בטוח".
בשנית, המדינה היא רכלנית אחת גדולה (אומת ה- gossip girl). ישנם מעגלי רכילות שונים בהם מעורבים הישראלים. תחילה, יש את הרכילות המשפחתית (נו מה את חושבת, הוא כבר בן עשרים וחמש ועוד לא הביא בחורה. ברור שהוא פייגעלה). לאחר מכן יש את הרכילות החברתית (אצל אימא שלי ודודה שלי הריכול הוא כה מפותח עד שיש להן שפה משלהן. למשל המילה "חולה". מילה זו היא כמו קוד המשמש לתאר את מחלת הסרטן. "אומרים שרוני הבעל של אתי חולה". כאשר מדובר בסרטן סופני מוסיפים את המילה נורא. "נו, ומה עם דודי? האמת...אומרים שהוא נורא חולה". בעצם, נורא חולה זה גם קוד ל"עם רגל אחת בקבר"). לבסוף יש את המעגל הלאומי. כולם יודעים עם מי ברק שוכב (מה לא שמעתם? זו הספרית מנתניה), שלשרה יש "משהו" על ביבי (נראה לכם שאחרת הוא היה נשאר איתה?), שביילין הומו ושלרבין לא עמד. נושא הרכילות כה מפותח במדינת ישראל שיש לנו אגף שלם בצבא שמוקדש רק לנושא זה- אגף המודיעין.
כמובן שישנו גם אלמנט "רק שהשכנים לא ידעו". כאשר הייתי ילד היינו אוספים את סבתא שלי מדי יום שישי כדי לקחת אותה לארוחת ערב. כאשר הסענו אותה חזרה הביתה תמיד הייתה מתעקשת שנעצור בפינה והיא תלך עד לבית ברגל "שהשכנים לא ידעו" שהיא נוסעת ברכב בשבת. גם כשהייתי רב עם אחי הגדול זה היה הנימוק לסיום הריב. אבא שלי היה יושב על הכורסה הכחולה ומסתפק בלומר "זה ייגמר ברע" בעודו מעביר את הדף בעמוד הראשון של "הארץ". אימא שלי לעומת זאת, הייתה מורה לנו להפסיק לצעוק שכן "מה יחשבו השכנים". גם כאומה אנו חוששים ממה שהשכנים עלולים לדעת ולכן אנחנו חיים במדינת סוד. כשהייתי ילד לא יכולתי לשמור על סודות, תמיד הייתי רץ לאימא שלי ומספר על מסיבת ההפתעה ליום הולדת או על המתנה שקנינו לה ואפילו מתי אבא עומד להפתיע אותה בארוחת ערב. תארו לכם כמה קשה היה לי בכיתה ב' כששמעתי את "הסוד!" של המדינה (נו זה עם הפצצה). ישבתי בחדר שלי עם הדלת סגורה מזיע כולי בתחושה שעוד שניה אני הולך להתפוצץ וכל בטחון ישראל מונח על כתפי. לאחר כמה דקות לא יכולתי יותר, רצתי לחדר השינה והשבעתי את אימא שלא תגלה לאף אחד את מה שאני עומד להגיד לה, "יש לנו פצצה". אני חושב שזאת הסיבה שלא התקבלתי ליחידה סודית כלשהי, כבר אז השב"כ צוטט לכל בית בישראל והם ידעו שאין מה לסמוך עלי.
לבסוף, ממש כמו אמא פולניה, המדינה תמיד מתגאה בעצמה. "הילד גאון", הייתה מספרת סבתא שלי לשאר חברותיה, "עוד לא בן חמש וכבר יודע את שמות כל השרים בקבינט" (הייתי ילד קצת מוזר). איזה צבא יש לנו, איזה נוער יש לנו, איזה היי-טק, איזה אחווה בעם, איזה ואיזה ואיזה ואיזה. איכשהו, שלא באשמתה, ישראל היא גם תמיד היחידה. היחידה שמפציצים את עריה והיחידה ששומרת על כבוד האדם והיחידה שיש בה חילונים, דתיים וערבים גם יחד.
אלא שהייחודיות של ישראל לעיתים מוטלת בספק. בשבוע שעבר התהלכתי שוב במסדרונות האקדמיה התל אביבית הבורגנית והאשכנזית (כן, זו כבר השנה הרביעית שלי שם. כן, אני מרגיש כמו הילדים המוגבלים בגן שנשארים עוד שנה. לא, אני לא רואה את האור בקצה המנהרה). בדיוק עשיתי את המעבר משיעור בחוג לתקשורת לשיעור בחוג לסוציולוגיה. וכך הגעתי לשיעור של ד"ר אייל נווה המלמד קורס בשם "מבוא להיסטוריה של ארצות הברית".
מסתבר כי ד"ר נווה הוא מן הכוכבים של אוניברסיטת תל אביב, אולם ההרצאות שלו מלא מקצה לקצה במאות ישראלים המבקשים לשמוע את דבריו ולהחכים. לצערנו, תשעים אחוז מן הקהל מורכב משומעים חופשיים (פנסיונרים). לסטודנטים יש דברים הרבה יותר טובים לעשות בגילם מאשר לשמוע את הד"ר המכובד ממלמל משהו על אמריקה וזאת בעיקר לאור העבודה שגם ככה סמדי ה"חננה" מסכמת את הכול. גיל עשרים ושבע הוא לא גיל בו האדם רוצה לרתק עצמו לכיסא למשך שעה וחצי שכן יש דברים מהנים הרבה יותר ("ירוק", "חום", "לבן" וכמובן הפקת אירועים המוניים בטראסק- 17.3, מכירה מוקדמת של כרטיסים אצל יונל סיבוני, נא לבוא מחופשים. יונל- אם זה לא מקנה לי הנחה אני לא יודע מה כן. החברה מ Jdeal שלחו לי מסאז' בחינם אחרי שהם הוזכרו). אז מתי מוצא הישראלי זמן ללמוד? בפנסיה, בגיל השלישי. מסיבות כבר אין, התאים במוח גם ככה אפורים אז אין צורך בסמים ואפילו השידורים החוזרים של "סיבה למסיבה עם רבקה מיכאלי" קצת נמאסו.
לאחר שהחל לסדר את המיקרופון שלו (לא ברור איך זה שכל המרצים באקדמיה באשר הם לא מסוגלים לתפעל את הרמקול שלא לדבר על המבצע הלאומי להדלקת ה"ברקו". גם לא ניתן לומר שזוהי הפעם הראשונה בה הם פוגשים בטכנולוגיה הזו. במשך שנים כל שיעור מתחיל בטקס המיקרופון. תחילה הוא לא עובד, אז הוא כה גבוה שהוא מחריש אוזניים ורק לאחר כמה דקות ועזרה של עוזר ההוראה מתחילים להניע את המהלכים). הד"ר נווה הקדיש את השיעור למה שמכונה "העידן המוזהב" בהיסטוריה האמריקאית. עידן שהוא כביכול עשוי מזהב אך זהו זהב מזויף (מה שקרי ברדשו וביונסה מכנות "ghetto gold").
נווה טען כי בשליש האחרון של המאה 19, במשך דור אחד, ארה"ב הפכה ממדינת מהגרים בקצה העולם למעצמה הכלכלית הגדולה בעולם (עד כדי כך שכבר בשנת 1900 הכלכלה האמריקאית הייתה גדולה מן הכלכלה הצרפתית והבריטית יחדיו). במשך עשר שנים רצופות היא חוותה צמיחה של 10% בכל שנה והשקעות מכל העולם החלו לזרום אליה. גם גלי המהגרים השפיעו על אמריקה באותן שנים משום שתמיד היה כוח עבודה זול, ואם כוח העבודה דרש העלאה, "אין בעיה" זרקו אותו לרחוב ולקחו את המהגר הבא שהרגע ירד מן הספינה. השינויים הכלכליים מרחיקי הלכת הללו הביאו לשינוי ביחסי הכוחות החברתיים במדינה. באותה התקופה קבוצה קטנה של אנשי עסקים הצליחו להשתלט על המשאבים של האומה כולה והחלו להפיק מהם רווחי ענק. לימים הם יכונו "הברונים השודדים".
כך למשל, ג'ון די. רוקפלר השתלט על כל שוק האנרגיה האמריקאי, מן הנפט שבאדמה דרך בית הזיקוק ועד לדרכי ההובלה של הנפט מן השדה ואל העיר. (רוקפלר היה כה עשיר שעד היום הוא נחשב לאדם העשיר ביותר שאי פעם התהלך על פני כדור הארץ. הונו מוערך בפי עשרה מזה של ביל גייטס כיום). השודד הזה הקים לעצמו יצור חדש בשם "תאגיד", מפלצת עסקית שמטרתה לנהל את עסקי הענק הללו. ואט אט צמח דור של בעלי תאגידים שכולם הכירו זה את זה וסייעו זה לזה והיו קשורים עסקית זה לזה. נוצר מצב בו עשרים משפחות שלטו ב 80% מההון של המדינה כולה. וכך, נוצרה מציאות חדשה בה ראשי התאגידים נהיו לאליטה השולטת, הם שהמליכו מלכים והגלו מנהיגים. הכוח עזב את המערכת הפוליטית והגיע לרצפת הבורסה.
ואז סוף סוף הבנתי. ישראל לא כל כך מיוחדת, היא לא היחידה שבה קורים תהליכים חברתיים הרסניים, היו מקומות שקדמו לה, למשל אמריקה. הטייקונים הישראלים הם בעלי הבית עכשיו, הם מחליטים מי, מה ומתי. הם שולטים ברשתות הסלולר (דנקנר), בחברות הכבלים (פישמן), ברשתות המזון (שטראוס), בבנקים (אריסון) ואפילו במשאבי המדינה (תשובה). מוקדי הכוח של היום הם לא בכנסת אלא בכנס הרצליה. המשפיעים על המדיניות הם לא חברי הכנסת אל יושבי ראש הדירקטוריונים. והתהליך רק מקצין את עצמו כך שכיום אין חשיבות לכישורים או יכולות אלא רק לגודל הדירה במגדלי היוקרה בתל אביב. עובדים סוציאליים לא גומרים את החודש בזמן שב"תרנגול הכחול" המסיבה לא נגמרת. זה דוחה. זוהי שחיתות לכל דבר. וברגע שאומרים להם את זה הם מאיימים, "אני הולך!", "תפוס אותי" ומזהירים כי ישברו את הכלים ויסעו לאמריקה עם כל הכסף שלהם. דרך צלחה, חברים. על מי אתם עובדים? פה אתם טייקונים שם אתם פישרים. פה אתם נחשבים, שם אתם אפסים (וד"ש ללב לבייב שמאז שנחת בלונדון סובל מאין אונות פיננסית- המנייה מסרבת לעלות).
וכבר עכשיו הדורות הבאים של מנהלי התאגידים גדלים במכללות באזור המרכז. שם נוצרים עכשיו הקשרים שישמשו אותם בעוד כמה שנים. כיום הם קונים את המצית כי בעוד מספר שנים יוכלו לקנות את הסיגר. אך יש אור בקצה המנהרה. החדשות הטובות הן- גבירותי ורבותי, יש שיויון! המהפכה הצליחה! יחי הפמיניזם! ממש כשם שיש טייקונים, יש טייקוניות, כשם שיש תאבי בצע, יש תאבות בצע (יש דבר כזה? זה בכלל נכון בעברית? מה זה משנה, גם ככה כל מילה שניה שלי היא שגיאת כתיב. עמכם הסליחה). איזו מסקנה מרגשת, במיוחד לאור יום האישה הבין לאומי.
אילן "לנין" מנור. |