היא שותה איתי קפה הבוקר- הבקרים תמיד מתחילים בקפה- והיא מפטפטת. מפטפטת מקצועית שלא שוכחת שום פרט. אני- שאוהבת את השקט של הבוקר, את הקולות שמסתננים במעומעם מהחלון- כמעט לא מרוכזת. היא יודעת, עושה לי מבחנים קטנים של קשב, חוזרת על משפט פעמיים ועוצרת באמצע, "מה אמרתי?" היא מבקשת לדעת. אני מאומנת שנים, המבחנים הקטנים האלה מוכרים לי, התאמנתי עליהם כמו תלמיד מחונן שמתאווה להצליח. פיתחתי את השיטה הטובה ביותר לחזור על המשפט שלה כמעט בשלמותו. מי אמר שאני לא בכושר ושהזיכרון נטש אותי? אני גאה בכך שהצלחתי, כי מייד עולה לה המבט המרוצה, שלאחריו, עולה החיוך היפה שלה.
היא שותה את הקפה בלגימה רעשנית, מספרת את כל מה שלא הספיקה לספר אתמול, מצחקקת ומחקה את כל האנשים שהרגיזו אותה. לועגת לטיפשות וצוחקת ל"קלמזיות". "מה זה, קלמזיות?" אני שואלת בניסיון לעצור את שטף המילים, שתעצור רגע לחשוב על המילה, שיהיה רגע של שקט שבו העיניים שלה יתגלגלו וגלגלי החשיבה במוח יתחילו להסתובב בחיפוש המילה הנכונה. בסוף, היא תמיד מתייאשת ופולטת: "קלמזיות, נו..." ונאנחת. "את יודעת...." כן, אני מהנהנת, למרות שאני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתה. היא מתלוננת על כל העולם, מבקרת את הביורוקרטיה ודואגת לומר את דעתה. היא כועסת על דברים שעליהם אין צורך, מתוסכלת על דברים שלא נעשים כמו שהיו צריכים להיעשות לדעתה, משמיעה בקולה טון מחנך, על כל הדברים שנראים לה לא צודקים, על דברים שמזמן אני כבר לא, כי התבגרתי מאז, כי למדתי להפריד ולהבין את ההיגיון שמסתתר מאחורי הדברים. כי למדתי לנסח את המילים בצורה שתבהיר היטב את דעתי, כי עברו שנים מאז הייתי בגילה. לבסוף היא קמה, שולחת נשיקה באוויר ומקטרת, "אין לי כוח!" אבל, יודעת שאין לה ברירה אחרת. "אני הולכת לעבודה." והיא יוצאת, משאירה אחריה שובל של ניחוח בושם ושקט מוזר. אני מציצה פנימה לספל שלי. הקפה נגמר. עוד יום של מרתון מתחיל. |