ולפתע, מצא עצמו   החוקר המשטרתי  ניזכר בילדים שאיבדו את ילקוטי בית הספר  והיו  מביניהם שהסתירו את הילקוטים מכיון שפשוט  ,ולך תאמין   שכך הילדים מתנהלים כשאינם רוצים ללכת לבית הספר. ממש הזוי .כך הם מצדיקים בפני הוריהם,  ומוריהם את ענין אי הופעתם בבית הספר. ויש שהרחיקו לכת עד כדי תלונה במשטרה על אובדן הילקוט,. החוקר חייך לעצמו כשציין לעצמו כי אף נועה איבדה את ילקוטה מסיבה דומה ועתה מנסה להתחמק מאחריותה לילקוט   והיא מאד יצירתית, ולכן המציאה את הסיפור המדהים על כלב ענק  שחטף לה את הילקוט.  אכן המצאה יצירתית להפליא.  ובינתים הילדה נירגעה לחלוטין    ואז, פתח החוקר ואמר: "חשבתי על סיפורך נועה. יתכן אפילו שאת דוברת אמת, אך יש המון סימני שאלה שנותרו לאחר שסיפרת לי את הסיפור הזה וכמובן שחובתי לעשות את המיטב לטפל בה בתלונה אף על פי, שזוהי ללא ספק אחת התלונות המוזרות ביותר  שהגיעה אי פעם לטיפולי. סוף סוף הוא הפציע על פניה של הילדה, החיוך הקל כשבליבה שמחה על שהצליחה סוף סוף לשכנע את השוטר באמיתות  סיפורה. השנים הושיטו ידים זה לזו, וניפרדו לשלום. הילדה פסעה לה ויצאה את תחנת המשטרה, מבלי לדעת זו כמובן.  וכי איך יכלה נועה לדעת, כי החוקר הותיק אך השים עצמו מאמין לה ."היכן נישמע לעזאזל, כי כלב יחטוף ילקוטים " חשב החוקר וכעס שב להתפשט בכל  אברי גופו  למחשבה כי הילדה חושבת שאפשר לספר סיפורי בדים שכאלה.  סתם ביזבוז זמן  , החליט ,ומוטב שיניח לכל הענין  לבל יהפוך עצמו לבדיחה במחלקת החקירות.  אך עם זאת,  הוא שב וחזר, וניקר  במוחו, הספק הזה שלא נתן לו מנוח. היה בו בסיפורה של הילדה פרט מסוים , זעיר  שלא הניח לו וככל שקע במחשבותיו, ידע כי עליו   למצוא לכך תשובה ,ותוך שהוא כך נתון לספקותיו והיהוריו, מצאו מדברי, אדוניה של מיני כלבת הגישוש. השנים היו ידידים ותיקים משכבר הימים, וכדרכם של חברים אף מדברי וחוקר הפשעים הותיק, ניפגשו ושוחחו ביניהם  על חקירה כזו ואחרת, ולמראה חברו מאלף הכלבים  הנודע, שמח החוקר ומיהר לשתף את מדברי  בסיפורה המוזר של נועה.  "זה נישמע לי דמיוני לחלוטין, הרי בכל זאת אם יתברר כי סיפורה אמת, וכבר היו דברים מעולם,  ויש כלב תעב ילקוטי תלמידים  הרי צריך לתת לכך מענה משטרתי ראוי. מדברי הסכים עם חברו כי אף הוא טרם שמע על אירוע דומה, בו כלב יחטוף ויחבב דוקא תיקי תלמידה, אך יש לבדוק באלף עינים את התלונה. "יתכן,אמר מדברי, " והוסיף בחומרה, "אני חוזר  ואומר כי יתכן, שבכל זאת אכן התרחש אירוע מדהים שכזה והילדה לא בדתה מליבה את הסיפור, יתכן שפתאום יתברר לנו שנצליח לפענח את אותם מקרים רבים של תלונות  היעלמם של ילקוטי תלמידים. "די, מספיק עם זה "גירד החוקר בראשו במבוכה. עלי לסדר את מחשבותי אחת לאחת בטרם אתחיל  לעבוד על הסיפור ולחקור אותו לעומק. אך למרבה  הפלא,  לא ניתן לא כלל לחוקר זמן מספיק לחקור בסיפור שכן הדבר קרה  בעודו משוחח עם מדברי ומלטף את מיני כלבת הגישוש שנהנתה בעליל  לדיגדוגו בין אזניה.  היא, הקש/ישה, ניכנסה לחדר החקירות  ,מדדה בקושי רב על רגליה. בידה אחזה בו, בחוזקה, במקל ההליכה שלה עליו נישענה  בכל כובד גופה הצנום.  באנחה הטילה עצמה הקשישה היישר  על מושבו של הכסא הסמוך, ומעיניו החדות של מדברי, לא נעלם כלל , דבר חיוורונה של האשה אחוזת הבהלה. היא היתה כאמור חיורת כסיד, ידיה רעדו ודמעות ניקוובעיניה כשהחלה שוטחת את הזועה  שחותה, רק לא מכבר. שני השוטרים לא קטעו את דבריה  ולו פעם אחת. בדממה שמעו מדברי והחוקר  על החוויה המחרידה שחוותה אך שניות ספורות קודם לכן. ועתה סיימה האומללה את סיפורה באנחה כבדה. עוד מספר פרטים חשובים לחקירה ניסה החוקר לדלות מפי הקשישה   ואף מיני כלבת הגישוש כמו הבינה   את חומרת המקרה שבו ניפגעה הקשישה ישבה מלקקת בלשונה את הזקנה כמנסה להרגיע    אך אז הוא ניכנס במרוצה, לחדר, השוטר הצעיר.  והמשך  יגיע.