צעד צעד על העשב הרמוס, ירוק כבד של אחרי הגשמים. ומלים שבינינו מתפזרות, מתגלגלות כלנית כלנית. שמת לב כמה יפה הניקוד האדום שלהן?
והרי יש מבטא עדין שנשזר בקולך, שהופך כל מלה שתגיד ל – רשמית סופית דייקנית מתרחקת.
אנחנו לא עוסקים בפסיכואנליזה, אמרת, עם בדל חיוך שובבי משתרבב. בקוסמוס? שאלתי, או כאן, בבועה הזותי הספציפית. ואתה חייכת פנימה והמשכת הלאה, על העשב הגבוה, כובש עוד שביל החוּצה מן השדה.
אחר כך חזרנו הביתה. לבד. יש שיר כזה, פעם קראתי. אני לא זוכרת איפה.
|
תגובות (29)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
קצר ובועט!
יפה לך במיני :)
אהבתי את הבועה הספציפית...
(בתמונה- הבועות הספציפיות של אחותי הקטנה... :-))
הופך כל מלה שתגיד ל –
רשמית
סופית
דייקנית
מתרחקת.
אני מעדיפה לנקד באדום מילים כמו :
מוכרת כנעל בית ישנה וחמה
מגששת את דרכה במציאות משתנה
מתנסה, טועמת מפה ומשם
קרבה ומתחברת...
אבל זה רק אני, שאוהבת אותך מאד. זכותי.
לא חשוב אם היית לבד או עם איש אמיתי
אבל השיחה הזו, הדיבור הזה אליו
יוצר תחושה נעימה של טיול במקום משרה נעמיות ושלווה
ומנגד תחושת מתח בריא הקיימת בין גבר ואשה.
יופי!
:)