צעד צעד על העשב הרמוס, ירוק כבד של אחרי הגשמים.

ומלים שבינינו מתפזרות, מתגלגלות

כלנית

כלנית.

 שמת לב כמה יפה הניקוד האדום שלהן?

והרי יש מבטא עדין שנשזר בקולך, שהופך כל מלה שתגיד ל –

רשמית

סופית

דייקנית

מתרחקת.

אנחנו לא עוסקים בפסיכואנליזה, אמרת, עם בדל חיוך שובבי משתרבב.

בקוסמוס? שאלתי, או כאן, בבועה הזותי הספציפית.

ואתה חייכת פנימה והמשכת הלאה, על העשב הגבוה, כובש עוד שביל החוּצה מן השדה.

אחר כך חזרנו הביתה.

לבד.

יש שיר כזה, פעם קראתי.

אני לא זוכרת איפה.