זה כה טראגי, להיות בן אנוש. עם תודעה, מפותחת. והיא מפותחת דיו כדי לדעת שהיא אינה כה מפותחת, וגם לא ממש מתקדמת. לפעמים אני תוהה לאיזה סוג של ניסוי אנחנו משמשים כמעבדה, מביטים בנו במבוכה מהצד, כאשר אנחנו לוקחים הכל כל כך ברצינות מרוב פחד ואימה, ושהרצון לשלוט בדבר כלשהוא כבר העבירה את הגזע האומלל שלנו על דעתו.

אני פוחד להכיר אנשים חדשים. בעיקר, כי אני לא באמת מבין מה קרה לכל האנשים הישנים, שהיו. חשובים. הזמן, מביא חדשים שכיסו וכיסו, והפכו ישנים בעצמם. כמו עם אהבה, ואהובות. כמו המילים על אהבה.

"הַשִּירִים הַיָּפִים עַל הָאַהֲבָה יָפִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִן הָאַהֲבָה. לָהֶם אֶפְשָר לְהַאֲמִין תָּמִיד, מַה שֶּקָּשֶה לוֹמַר עָלֶיהָ". פ.קול*

אותה אהבה נערית ראשונה, שהפכה בקרביי בדיוק כמו זו האחרונה, ממשיכה להיות חסרה לי עשרים שנה אחרי, בדיוק כמו זו האחרונה שממשיכה להיות. חסרה.

כל מי שאהבתי, חסרים לי, אבל בדרך המשונה הזו שאנחנו קוראים לה חיים, יש הרבה יותר מידי מוות של דברים ששווה לחיות בדיוק עבורם. ממש כמו אהבה.

ותמיד כשאני מסתכל את אינך.

ואיך זה, שאלו שאינם תמיד הכי חסרים. והחוסר, אין ממשי ממנו.

אני מבקש לעצמי לזכור, רק עד לפני כמה שנים. אז, אמנם אני כבר לא ממש זוכר, היה לי טוב. יותר. ממה שאני נזכר לזכור, מאז ועד עכשיו.

לפעמים אני מתפלא, איך זה שככה, אני כבר דייר של קבע בנידח, ודווקא שם כשאני פותח את המזוודה שהחיים ציידו אותי בתוכנה, אין לי מה לעשות עם כל הפלא התבוני הזה, שזרוק שם משל היה מכונית פאר על אי בודד ללא טיפת דלק.

נפלתי אל תוך מלכודת הפרופורציות, שם, כל פעולה פשוטה, מאלו שיוצרות מבנה של חיים, שהם הם החיים עצמם, הופכת חלק מהבליל העצום שממלא אוקיינוסים של מחשבות פשוטות, טובעת ונמסה בהם, ובכל פינה בה מביטים, נמצאת הפרופורציה.

זו מלגלגת על הידע המוקדם, ועל המובן מאליו, וגורמת לכל להחוויר אל מול העוצמה שלה, שמסרסת את היכולת למצוא מזור בחיים הפשוטים, הלא הם החיים למעשה.

במבט של פרופורציה, לא נותר דבר שלמענו אפשר לגייס את העוז והחוצפה, כדי למלא ברצינות תהומית את החיים בשטויות. אלו, שאני מקנא באנשים שזה מה שבונה את יסודות קיומם, ברגע הקצר והלא באמת מובן של ההימצאות שלנו כאן.

פתאום החיים הפכו להמתנה. נואשת, מייגעת, סיזיפית נטולת תוחלת, ובלי חן. "פתאום", הפך בעצמו למושג בלתי מושג, תוצאה של נצחיותו האלמותית, שמקבעת את השנייה של עכשיו. וגם זו של עכשיו. וכשכל העכשווים של הרגע הזה והבא הופכים לדת חדשה משל עצמה, אין איפה להניח שהפכתי לקורבנה. וזו בכלל, מולדתה בתוך מעיי, ואיך זה שאדם בוחר לבגוד דווקא בעצמו, וברגע העכשווי שלו.

כמו על נדנדה של ילדים, כשאני מניף אותך רחוק ממני ככל האפשר, אבל רק כי את מקבלת את התנופה הנכונה, זו שתביא אותך בחזרה, הכי קרוב אליי, שנייה לפני שאת מתעופפת שוב, כדי לשוב. אל מישהו אחר.

אני חושב שאת הכי קרובה, לאהבת נעורים שהייתה לי, בחיי הבוגרים, ומתיי הצעירים.

אני חושב שלא הייתה לי ילדות, אבל זה הפך "פתאום", ליתרון, פתרון לחידה ארוכה בזמן שאיפשרה לי למות עוד בעודי בחיים, ולחיות קצת לפני מותי האחרון, זה שהמציאו עבורו מילה. סופית. תחנה מרכזית לתובנות ריקות, שרק הזמן יכול למלא. ואז לרוקן מתוכן. ומתוכן.

קברתי עוד יום, היום. הפכתי לקברן מקצוען, שקובר את ימיו לריק, במו ידיו, משול לנידון למוות ששולח בעצמו את פקודת הביצוע.

הַיֹּפִי נָגוּעַ בִּכְאֵב וְהָאֹשֶר מֻרְעָל בַּבִּינָה. פ.קול*

(*פ.קול הוא שם - העט של יוסי גמזו, משורר ופיזמונאי)

(ולמעלה - עוד קליפ עם צילומים מהזמן האחרון בת"א, ושיר אהוב שהוא בכלל סוג של תפילה)