בגילנו / אלישע שפירא

יום אחד אדם מבין שיש לו גיל.
זה לא שאנחנו השתנינו, פשוט כל פעם באים צעירים חדשים, ממש צוציקים, שדוחקים אותנו למעלה.
פעם היינו "החטיבה הצעירה". אחר כך היינו חטיבה פחות צעירה ואחר כך חטיבה פחות-פחות צעירה.
עכשיו אנחנו "בגילנו".

איך אני יודע? או, אז אני אספר לכם.
לפני שבוע ישבתי עם מיכאל בוכניק בארוחת בוקר, והוא אמר לי ש"בגילנו" צריך להודות לאלוהים אם קמים בבוקר והכל בסדר, ובעיקר אם לא הכל בסדר, כי אז יודעים שאנחנו חיים.
בשיחת קיבוץ חברה אחת אמרה ש"בגילנו" כבר לא כל כך רוצים לעשות תורנויות.
בארוחת ערב פגשתי את אמנון חזקיהו (התזונאי) והוא הסביר לי שפעם רדפנו אחרי בנות והוא לא זוכר בדיוק למה, אחר כך יצאנו ל"ארוחות שחיתות" והוא לא זוכר בדיוק למה, אבל "בגילנו" אנחנו שמחים אם הייתה לנו יציאה קלה, והוא דווקא זוכר למה.

באחד הימים ישבתי בצהרים עם מנחם שילוני. הוא אמר שהוא זוכר בעל פה את שמות כל הפרדות של ללק פלבס ומישה רימון מ"הימים ההם", אבל לפעמים כשהוא מתקלח הוא לא זוכר אם הוא כבר הסתבן.
ליתר ביטחון הוא מסתבן פעם נוספת, אבל אז הוא לא בטוח אם הוא הסתבן ליתר ביטחון, ואז הוא מסתבן שוב. וכך זה נמשך עד שליהיא צועקת שצריך לחסוך במים.
שאלתי את מנחם ממתי הוא סובל מזה והוא שאל אותי: ממה?

לפני ימים אחדים קרה לי מקרה משונה. תמר (רעייתי) התקשרה לטלפון הנייד לשאול אם זכרתי לקחת את הטלפון הנייד. תוך כדי שאני מדבר בדקתי ביד השנייה בחגורה והטלפון לא היה שם.
אמרתי לה לא לדאוג ומייד חזרתי למשרד לחפשו. גם שם הוא לא היה. ביקשתי שהיא תחפש בבית עד שאני אגיע. אחר כך שמתי אתהטלפון בנרתיק ולא הבנתי איך הוא הופיע שם פתאום. ממש נס.

לאביה (אחותי) שגם היא כבר כמעט "בגילנו", קרה מקרה דומה.
היא איבדה את הטלפון שלה בבית. כאשר היא צלצלה למספר שלה - היא מצאה אותו מייד, היא רק לא הבינה מי יכול לצלצל אליה בשעה כזאת.

הבוקר שאלתי את משה קרמר אם הוא זוכר את הסודה ששמו לנו באוכל בצבא. שאלתי אותו אם זה כבר התחיל להשפיע.
משה לא הבין למה אני שואל אותו והוא הציע לי לשאול מישהו יותר מבוגר. אולי את ברוך.

"בגילנו" הזיכרון לא רק נחלש. לפעמים הוא מתחיל להיות יצירתי.
אחרי הישיבה האחרונה של צוות הסליק (יש דבר כזה) ישי אמר לי בלחישה רועמת שעכשיו הוא מתחיל להיזכר שבכלל הוא בנה את הסליק.
אז מה, ברל סתם המציא? לאחרונה, שמתי לב שהחבר'ה "בגילנו" מתחילים לחזור ל"תנועה". הם לא שכחו את "לנדוד לנדוד תשוקת שומר". תראו כמה קלנועיות מתרוצצות בזמן האחרון בקיבוץ. ממש מסוכן ללכת על המדרכות.

אבל הדבר הכי אופייני ל"בגילנו", זה שאנחנו, כמו החתול המסורס מהבדיחה הידועה, נעשינו ברובנו יועצים.
תשאלו אפילו את גיורא והוא יגיד לכם שיש חיים גם "בגילנו".

לסיום, אני רוצה לומר כמה דברים לצעירים שעדיין לא זכו להיות "בגילנו":
1. אין מה למהר.
2. כולם יגיעו.
3. זה בכלל לא כל כך נורא להיות "בגילנו", יש אפילו כמה יתרונות.