0

9 תגובות   יום ראשון, 13/3/11, 08:30

אנחנו חיים מאסון לאסון

זה לא חדש לאף אחד זו מן שיגרה כזאת..

זה לקום בבוקר ואם אתה בן חודש או מאה

זה לא משנה

לא בטוח בכלל שתחזור הביתה.

אנחנו כל הזמן משכיחים את זה מאיתנו

אנחנו "ממשיכים בשיגרה" 

אפילו לא רואים צורך להודות בסוף היום למישהו או משהו

תודה שחזרתי הביתה ולא: נפצעתי אנושות בתאונה,נשחטתי בסכין חדה,נאנסתי..וכו"...וכ"ו...

רואים משהו מזעזע שקורה למישהו אחר

עוצרים לשניה.מזדעזעים,מזעזעים כמה שיותר אחרים (זה חלק מהעניין)

זהו.שכחנו. יאללה לאסון הבא.

ברור,אי אפשר לשקוע באסונות,באבל,במקרים נוראים.

צריך להמשיך במירוץ ולקוות שלנו זה לא יקרה בקרוב

וגם אם כן..אז נתגבר נתאושש נמשיך שוב הלאה.

הטבע הזה שלנו בתור בני אדם

מדהים אותי בכל אסון מחדש

החוסן הזה שפיתחנו,האדישות.

ואני שואלת בסדר נמשיך הלאה, ושוב הלאה

אבל לאן אנחנו רצים?

מי מנצח בסוף המירוץ המטורף הזה?

דרג את התוכן: