במשך שנים, התמקדו הקומדיות הרומנטיות בלהדגיש עד כמה חיי הרווקות הם מגניבים, אך לא מספקים. לגיבורים ולגיבורות תמיד יש חיים עשירים ומלאי עניין, אבל חסר להם הדבר האחד הזה שיהפוך הכל למושלם. חלקם טוענים בתוקף כי אינם מחפשים אהבה, אלא רק סקס מזדמן, בעוד אחרים יתאוננו על המחסור בבני זוג ראויים. עדיין, בסופו של דבר, האהבה מנצחת והקהל לומד לרצות בית בפרברים ולעשות 2.6 ילדים. לכולם יש את החבר הציני שאוהב רק סקס, אבל אל תדאגו, גם הוא תמיד מוצא מישהי. לכולן יש את החברה שבטוחה שכל הגברים חלאות ושטוב היות האישה לבדה. רוב הסיכויים שהיא תסיים את הסרט עם החבר החרמן, אחרי ששניהם למדו לקח שלא יהיה מספיק כבד בשביל להסיח את הדעת מהזוג המרכזי. אם הזוג לא ביחד בסוף הסרט, זו לא קומדיה רומנטית, זו דרמה איכותית. כך מסווגים סרטים רומנטיים מזה עשרות בשנים.

נשמע כאילו אני שונא קומדיות רומנטיות, אבל כמו בכל ז'אנר, זה יותר תלוי באיכות הסרט עצמו מאשר בנושא בו הוא עוסק. אני אוהב את "אישה יפה" ואת "סיפור פילדלפיה", למרות שאני חושב שהמסר העולה מהם הוא בעייתי ולא עומד במבחן המציאות. ההתיפייפות הזו, שעוטפת סרט במעטה של אגדה קסומה, היא מה שעושה קומדיות רומנטיות שוות צפיה. הן נותנות תקוה לבודדים שבינינו ומשהו לצחוק עליו לבעלי הזוגיות. "קשר לא מחייב" הוא חלק מדור חדש של קומדיות רומנטיות. הקומדיות האלה מנסות לצאת מחלוקת התפקידים הרגילה וליישם את עצמן בעולם המודרני. זה משתקף לא רק בהתייחסויות לתרבות הפופ שמתיישנות במהירות הבזק, אלא בעיקר בשינוי נקודת הפתיחה. הגיבורים בדור הזה הם לא מלאכים טהורים שהנסיבות הביאו אותם למצב לא פשוט. הם לא דמויות קרטון שמבצעות פעולות באופן אוטומטי והטריגר ליחסים ביניהם הוא לרוב נטול ניצוץ ואפילו טרגי. ב"חיים כמו שמכירים", נקודת המוצא היא מותו הפתאומי של זוג המשאיר את הטיפול בתינוקת יתומה בידי אנשים לחלוטין לא מתאימים. ב"אהבה וסמים אחרים", הגיבורים הם סוכן מכירות חובב סטוצים ומלצרית חולה שמסרבת בתוקף למערכת יחסים. הדפקטים והטראומות הם מה שמחבר את הדמויות מלכתחילה.

גם "קשר לא מחייב" מתבסס על רעיון עלילתי בו הקומדיות הרומנטיות של פעם לא נוגעות עם מקל. אשטון קוצ'ר מגלם את אדם, עוזר הפקה על סט של סדרת טלוויזיה מוזיקלית דמויית "גלי". חרף עיסוקו ורצונו להפוך לכותב בסדרה, אדם הוא סטרייט. כאשר הוא מגלה שחברתו לשעבר, ונסה, נמצאת בקשר עם אביו (קווין קליין), כוכב עבר מזדקן שמעולם לא עבר מנטלית את גיל ההתבגרות, אדם נקלע למשבר ומחליט שהוא צריך סקס חסר משמעות ועכשיו. הוא עובר על שמות הבחורות בטלפון שלו ומתקשר לכל אחת מהן, כאשר הוא נעשה שיכור משיחה לשיחה. בסופו של דבר, הוא מוצא את עצמו ללא בגדים בדירת השותפים של אמה (נטלי פורטמן), רופאה צעירה אותה פגש אדם שלוש פעמים בעבר. הפעם הראשונה הייתה במחנה קיץ, בגיל 14. הוא לא הצליח לכבוש אותה אז. הפעם השניה הייתה במסיבה בקולג'. גם אז לא הצליח לכבוש אותה. הפעם השלישית הייתה לפני פחות משנה, כשעוד יצא עם ונסה.

בפגישה הרביעית, זה סוף סוף קורה. אמנם לא במהלך הלילה עמוס האלכוהול, ממנו אדם זוכר מעט מאוד, אבל בבוקר, לפני שאמה יוצאת לעבודה, היא מפנה כמה דקות לסקס עם אדם. אמה, כפי שהבהירה בעבר, לא מעוניינת בקשר רציני משום סוג. זה רק סקס בין ידידים, ללא משמעויות והשלכות. היא אפילו מציעה מערכת כללים בכדי למנוע מהקשר להמשיך במידה והוא חורג מגבולות היזיזות. אדם מסכים, כי כאמור הוא סטרייט. כך מתחילה תקופה בה אדם ואמה נפגשים בקביעות לשכב ביחד ולחזור לעבודה. החברים של אדם מוחאים כפיים, החברים של אמה לא יודעים מכלום. זה המצב האידיאלי מבחינתה, אבל אדם מתחיל לרצות יותר.

אם הרווקות הפשוטה הייתה האויבת הגדולה של הקומדיות הרומנטיות בעבר, היזיזות וההוללות החליפו אותה בדור הנוכחי. לכל אורך הסרט, מרחפת ביקורת על התנהלותה של אמה ואהדה גדולה כלפי אדם. אפילו כשהוא שיכור ומחפש לזיין, הוא פשוט מתעורר על הספה בדירה זרה, כי הוא הבחור הטוב. עימות שלו עם רופא שזומם על אמה, מבהיר את הנאיביות של הסרט הכביכול נועז הזה. הרופא מציין שהוא סוג הגברים שנשים מתחתנות איתם בסופו של דבר, כי יש לו עבודה רצינית והוא מציל חיים, במקום להסתובב כל היום עם חברים לוזרים ולהיות עובד זוטר שניתן להחליפו בקוף מאולף. תכלס, הוא צודק. מי שמציל חיים לא יכול להיות הרשע בסיפור. הוא עושה עבודת קודש ואם הוא חושב שזה הופך אותו ראוי יותר ממישהו שהתרומה העיקרית שלו לעולם היא לבישת קונדום (וגם זה לא תמיד) כדי למנוע מעוד אנשים מלהגיע לבית החולים, אפשר להבין. אולי בגלל זה התפקיד שלו מצומצם והוא לוקח חלק בעלילה רק כשאדם ואמה לא נמצאים ביחד באותה סצנה.

אז מי הנבל האמיתי בסיפור? לא דמות אדם, אלא אורח חיים. כזה שהוליווד השמרנית מנופפת לעברו באצבע מאשימה ורוצה לראות את גיבוריה גוברים עליו. אמה רוצה יזיזות, אדם רוצה יותר. הרי לכם קונפליקט שלא מצריך אדם שלישי, עם מגבעת ושפם דק, כדי לסבך את העניינים. איך יכולה קומדיה רומנטית להתנהל כסדרה, כאשר אחת הדמויות הראשיות לא פועלת לפי המתכונת הרגילה? במקרה הזה, יש עיסוק גם במערכות היחסים סביב אדם ואמה. אבא של אדם יוצא עם בחורה שיכולה להיות הבת שלו. הבת המאוד שטחית וטיפשה שלו. אמא של אמה מתגברת על האלמנות בעזרת אדם המכנה את עצמו בונז. אחותה יוצאת עם ילד טוב הרווארד וחברו הטוב של אדם מתקשה למצוא חברה משום שהוא לא נראה כמו אשטון קוצ'ר.

מישהו היה צריך לספר ליוצרי הסרט שלא היזיזות היא האיום הגדול ביותר, אלא כתיבה שטחית. יש בקשר לא מחייב רגעים משעשעים, אבל התסריט נראה כמו טיוטה ולא כמו מוצר מוגמר. כל דמויות המשנה נטולות עומק ותואמות את הסטריאוטיפים שהזכרתי בפסקה הראשונה. האיש הרע בסרט הוא סתם איש רע, בלי שום תכונת אופי נוספת והשותף ההומו של אמה הוא קלישאה אחת גדולה. להוציא את זה שהוא לא רזה ומטופח, ההתנהגות שלו היא בדיוק איך שלא אמורים להציג הומו בעידן הפוליטיקלי קורקט. החטא הגדול ביותר הוא בדמותה של אמה. בעוד אדם מתפתח ויש לו היסטוריה שנחשפת מדי פעם, אמה נשארת מסתורית בסוף הסרט כפי שהייתה במחנה הקיץ. כבר אז ידעה שהיא לא רוצה מערכת יחסים ואדם לא שואל למה. הסרט לא מתעכב אפילו לחצי שניה להסביר את מה שעומד מאחורי ההחלטה של אמה, חוץ ממלמול קצר על כך שהיא תהרוס את זה. זה התרוץ שמשתמשים בו בתחילת קשר, כשלא רוצים שיתפתח. אנחנו מלווים את אמה קרוב לשעתיים ולא יודעים מעבר לכך.

הדבר המרענן בקשר לא מחייב הוא שהאישה ולא הגבר, היא שמפחדת ממחויבות ועושה את כל הטעויות האפשריות כדי להרוס את מה שכבר הצליחה להשיג. יש כאן את הגישה המקובלת של ללכת לא על אידיאל נעלה אותו יונקים משדי החברה והמשפחה, אלא על מה שאפשר באמת להשיג ולהיות מאושר איתו. אדם חי את הגישה הזו, גם באהבה וגם בעבודה. אמה מנסה להיות אידיאלית, לפחות בעיני עצמה. היא מכורה לעבודתה בבית החולים ולא מוכנה להיכנס למערכת יחסים שעשויה להסתיים בשברון לב שזה מבחינתה, כל מערכת יחסים שהיא. שניהם אוהבים סקס ומושכים בעיני הסביבה, אבל זו אמה שלא מבינה את חוקי המשחק. איוון רייטמן, האיש שביים את "מכסחי השדים" ו"דייב" המאוד יצירתיים ומקוריים, חתום על הסרט הזה. הוא לא גרוע במיוחד ובהחלט מתאים לדייט ראשון, כשמחפשים יותר אווירה מחומר למחשבה. זה פשוט סרט לא מקורי וקלישאתי שהנסיון שלו להתלכלך ולעסוק בנושאים טעונים פסיכולוגית כמו יזיזות והתגברות על טראומות מהעבר, מסתכם בכמה קווי עלילה שמנותבים לנוסחה הרגילה.