יום ראשון, קשה כמו תמיד, התעוררתי מהשעון בשעה שיועדה אבל הקור לא נתן לי לצאת מהמיטה. אז הרווחתי עוד כמה דקות של חום מתחת לפוך, וקמתי באיחור של רבע שעה פחות או יותר, מתנחמת בדוד מלא מים חמים שמחכה רק לי. הדבקתי את הפער, ויצאתי מהבית כמתוכנן, בשעה 08:30 בדיוק, כשהנעתי את האוטו נזכרתי שאני על הטיפה האחרונה של הדלק פחות או יותר, אז במקום לעלות על איילון נסעתי על נמיר והצלתי את המצב.
למשרד הגעתי חמש דקות מאוחר ממה שתכננתי, והבוקר חלף לו בעיסוקים וסגירת פינות צפויות ומפתיעות כאלו ואחרות. הפגישה של שתיים עשרה נסתיימה מהר מן המתוכנן והותירה אותי עם רווח של עוד כמה דקות של חסד, להדביק כמה פיגורים ולקשור עוד קצוות. ויתרתי על ארוחת הצהריים, למה לא?! אני ארוויח עוד כמה דקות טובות של עבודה ואחסוך עוד כמה קלוריות אחרי שבת עמוסה ועשירה... יצאתי כמתוכנן לכיוון ראש העין בשעה 14:00, כביש 5 היה פנוי והגעתי לשם בשעה 14:10 פחות או יותר, אמרתי לעצמי שהגעתי מוקדם מידי, ואיך אני אמלא את 20 הדקות שנותרו לי עד לפגישה? אבל אז, הגיח לו שוטר של משטרת התנועה, וטען בצדק, שחציתי קו הפרדה רצוף כשפניתי שמאלה למרכז המסחרי, 20 הדקות הפנויות התמלאו להן, ואני, נשארתי ביד עם דו"ח שמשמעותו עוד 6 נקדות ופחות 500 ש"ח - בחיי שרציתי לבכות מרוב צער.
את הפגישה שלי קבעתי בסטודיו המייצר מתנות ומארזי שי עבור ארגונים תוך שהוא מקפיד על שילוב של אוכלוסיות מיוחדות בעבודה ומתן שכר הוגן -חשוב לי שהמתנות שנותנים לחג יהיו עם ערך מוסף. הבחורה שהזמנתי להצטרף אלי לפגישה הסתבכה בדרך ויצאתי לכוון אותה בסבלנות כך שהפגישה שהגעתי אליה 20 דקות מוקדם מהמתוכנן לפני תקרית השוטר התחילה 20 דקות באיחור אבל היתה מועילה כי הצלחתי למצוא מתנות מתאימות ולתפוס יותר משתי ציפורים במכה...
חזרתי למשרד שמחה על הצלחת הפגישה ומעט מתוסכלת מהאירוע שקדם לה, הזכרתי לעצמי שאני לא גרה ביפן וגם לא באיתמר ושאחרי הכל מצבי לא רע... הבטחתי לעצמי שאני יוצאת מהמשרד רק אחרי שאני "מנקה את השולחן", ובשעה 19:10 הצלחתי לעשות זאת. התיישבתי באוטו, והגברתי את הווליום, שלמה ארצי נשמע במיטבו ואני שרה איתו ומבטיחה לו כי נפגש בקרוב... כשהגעתי ליציאה מהרצליה פיתוח גיליתי שהיום שלי עוד לא הסתיים, ונאלצתי לחזור אל המשרד אחרי שאימתתי את העובדה שהסלולארי שלי נותר על השולחן בעמדת הקבלה...אז מצאתי איפה להסתבוב כלעומת שבאתי, והפעם כחוק, ולקחתי את הטלפון ונסעתי הביתה, כשאני מתנחמת בעובדה שהיום היה קשה, אבל מחר יהיה קל ואפילו כיף - בבוקר סדנת הדגמה בנושא כתיבת מיילים באנגלית, אחר הצהריים לימודים שיסתיימו מוקדם מן הרגיל כי בערב, אחרי שנים של ציפיה וכמיהה- הופעתו של האחר והיחיד שלמה ארצי בזאפה תל אביב.
רעבה, מותשת ואופטימית הגעתי הביתה, אכלתי סלט ירקות בריא והתפנקתי על עוד דוד מלא במים חמים שחיכו רק לי... ואז צלצל הטלפון הנייד, כן, זה שחזרתי בשבילו למשרד, על הקו נשמעה בחורה נחמדה ממועדון הזאפה, חשבתי שהיא רוצה לבשר לי שבגלל היותי לקוחה מתמידה ומשקיעה במועדון, ההנהלה החליטה לצ'פר אותי ולשפר את מקום הישיבה שלי מחר בהופעה, אבל קולה נעשה חמור ומצטער והיא סיפרה לי שהשפעת של החורף לא שמעה על ההופעה של שלמה מחר בזאפה, והתנחלה גם אצלו, ושלא ברור מתי תעזוב אבל מה שמאד ברור זה שמחר לא תהיה הופעה...הם יתקשרו להודיע על מועד חלופי וישמרו לי על המקום שכבר שוריין לי... לפחות לא אאלץ מחר לצאת מוקדם מהלימודים.
השעה כבר עשר בלילה, ואני שרועה על הספה בסלון ביתי, מצפה לסיום היום ושואלת עצמי מה עוד ילד לו, ומה טומן בחובו המחר, אז נכון שאני לא גרה ביפן, וגם לא באיתמר, אבל יום כזה כבר לא היה לי מזמן מזמן.. |