שלושה חודשים אחרי שנפרדנו סופית אני רוצה להתוודות בפנייך.

אני חושבת שהגיע הזמן שאני אהיה כנה איתך.

סוף סוף נפלו לי אסימונים.

היה לנו קשר ארוך. 12 שנים לא הולכות ברגל.

עברנו מפלרטוט, לסטוץ, אח"כ תקופה מאוד ארוכה היינו בקשר,ואפילו כשכבר הבנו שזה אמיתי , לא הסכמתי להתחייב. לא הסכמתי להעביר את החשבונות על שמי, לא הסכמתי לשנות פרטים בתעודת הזהות שלי, כדי שלרגע לא תעיזי לחשוב שאני שלך,שלא תתפסי עלי תחת ותבלעי אותי, כמו שבלעת את כל אלה שבאו לפני, הם כולם נהיו שפוטים שלך.  אני מעולם לא הסכמתי להיות אחת מהעדר. לא בשבילך ולא בשביל אף אחת אחרת. לא רוצה להיות עוד מספר שרשום לך איפה שהוא על איזה קצה של דף.

כל הפיתויים שלך, כל הדברים היפים ששמת לי מתחת לאף, כל הנוצצים האלה שנפנפת בהם מולי, כל הטעמים והריחות שנדפו ממך לא קנו אותי. את יודעת איך אומרים, לא כל הנוצץ זהב. ואת נוצצת יפתי, למרחקים. כולם רוצים בך, את לא נחה לרגע, או לפחות ככה מספרים עלייך, מחוזרת, סקסית, יש בך כל מה שכל אחת כמוני היתה רוצה.ביום את קלאסית, מקפידה על סטייל ורמה, בערב את חתולת רחוב. פרחה. אפשר בגאווה גדולה להכיר לך את ההורים וכשאת רוצה את יכולה להיות הכי סליזית בעולם. נוטפת סקס. לא חשבתי שאני אי פעם אעיז להגיד את זה אבל מאז שנפרדנו אני חושבת עלייך די הרבה.

אה.. ווידוי נכון...

ניצלתי אותך. מהתחלה. ידעתי מה אני רוצה ממך, את נתת ואני לקחתי.  זה היה מתוכנן לי שנים מראש.  הגעתי, עשיתי קולות של מאוהבת ואת קנית את זה. את קיבלת אותי בכזו אהבה. תוך כמה חודשים כבר הכרתי אותך, כאילו גדלנו יחד. את נתת לי להרגיש בבית מאוד מהר ואני רוצה להודות לך על זה. כשהחלום שלי הפך להיות משהו אחר הבנתי שאני צריכה לעזוב אותך, שאנחנו צריכות להיפרד. הבנתי שמה שאני צריכה זו אחת שתתאים יותר לסגנון החיים החדש שלי. עשיתי מהפך בחיי ואת לא התאמת לי  יותר. הזוהר שלך, הסטייל שלך המופקרות והסקס שבך, שכל כך אהבתי בהתחלה, נמאסו עלי.  אני יודעת שחתכתי מהר ובלי להודיע לך. אני יודעת שזה נראה כאילו ברחתי, אבל אני לא טובה בפרידות,  את יודעת..

שמרנו קצת על קשר אחרי הפרידה, למרות ששתינו יודעות שכל פגישה שלנו הכאיבה לי, עשתה לי להתגעגע  והקשתה על הניתוק. את יודעת שנולדה לי ילדה לפני שלוש שנים נכון? זו גם היתה סיבה מספיק טובה להתרחק ממך. את כל מה שאמרתי עלייך מקודם ויותר מזה אבל אני ממש לא רוצה את הילדה שלי בסביבתך. לא אכפת לי מידי פעם, אבל אני לא רוצה שהיא תחשוב שאת חלק מהחיים שלנו.

לפני שלושה חודשים עשיתי שוב שינוי, התרחקתי ממך עוד. נסעתי הכי רחוק שיכולתי. עכעשיו יש לי מישהי אחרת, שקטה יותר, סולידית, מבית טוב. 

הסיבה שהיום אני כותבת לך, כמו שאמרתי, זה שסוף סוף נפלו לי אסימונים. המרחק עשה את שלו.

הגיע הזמן שאני אגיד לך את האמת.

לא תכננתי שזה יקרה לי. ידעתי שהקשר שלנו יהיה זמני, הייתי מאוד פרקטית בקשר אלייך ובלי להתכוון, התאהבתי בך.

בהכל.

 בפרחה, בקלאסית, בטוהר שלך, בזונה שבך, בזקנה שבך, אפילו בזה שאף פעם אי אפשר למצוא אצלך חניה.

שבוע שעבר נסענו לשדה התעופה ובדרך חזרה ראיתי אותך, הצצתי מרחוק והריח שלך שעמד באפי, גרם לליבי להחסיר פעימה.

תל אביב שלי, אני מתגעגעת. חזרתי למקום בו נולדתי, הביתה. כאן אני מכירה כל פיסת מדרכה, אני מכירה את השמות של הרחובות ויכולה לכוון כל אחד ששואל אותי לאן, בעיניים עצומות, ואני מרגישה פה זרה.  אני כבר לא מדברת בשפה שלהם.  אני מתגעגעת לפקקים של אבן גבירול, לדיזינגוף המזדקן, למזרקה המוזרה שלך. לסנטר. אני מתגעגעת למוזרים שהסתובבו ברחובות ונראו כל כך נורמאלים, אני מתגעגעת לארנונה הנמוכה, לאוטובוסים, למוניות שירות, לרעש, לפיח לעטלפים על העצים, לצאת כל ערב למקום אחר, לטעום כל רגע טעם אחר, להתלבש איך שבא לי, לרקוד ברחוב, להסתובב בלילה לבן ולראות אומנות קונספטואלית ברחובות.

אני מתגעגעת אפילו לפלצנות שלך.

לא שלא טוב לי בבית אבל עכשיו, מן המרחק  אני מצליחה להעריך אותך יותר. כמו שמגיע לך.

אהובתי.

תשמרי על עצמך..

נ.ב

אני השארתי אצלך מברשת שיניים בז'בוטינסקי, אני אקפוץ מידי פעם לקחת אותה בדיוק כשלא תהיי בבית ואז לא תהייה לי ברירה אלא  לחזור שוב.

שלך באהבה.