0

1 תגובות   יום שני, 14/3/11, 13:35

חיכיתי לתמר בבית הקפה. הקדמתי.

תמר מאחרת.

כרונית.

הזמנתי את הקפה הרגיל, הבטחתי לא להתלונן- המחווה היחידה שאני מוכנה לעשות בעבורה אחרי שהיא דופקת איחורים אופנתיים שכאלה. בעיתון לא השתנו כל כך החדשות, הן רק נכתבו בוורסיה נוספת. נקודת מבט ועיתונאית אחרת. את התשחץ בדף האחורי מילאתי בעל פה, לא הייתי בטוחה שיש לי עט, מאידך לא התאמצתי לחפש. השתלטה עליי עצלנות, אותה אני מאפשרת לעצמי רק במצבים מסויימים.

קבענו להיפגש, אחת מאותן פגישות של תלונות הדדיות, רכילות ושיחות נפש, יותר כמו בכיונים בצוותא. הרבה פעמים יצאנו מעודדות, מלאות אנרגיה להמשיך הלאה. הרבה פעמים יצאנו מלאות שאלות ומחשבות, חסרות תשובה ומיואשות.

היום לא הייתי בטוחה שאני רוצה להתלונן, סתם כאב לי הראש.

כשהצצתי בשעון, זה כבר לא היה איחור אופנתי. עברה חצי שעה מאז שהיא אמרה לי בטלפון: "עשר דקות אני מגיעה, תזמיני בינתיים קפה." 

הזמנתי. שתיתי. ביקשתי מהמלצרית שתחמם אותו שוב. הלכתי לשירותים.

כבר כשפתחתי את הדלת הכבדה שמעתי קולות עמומים. מעין אנחות כבושות. אבל לא כל כך התייחסתי, קבעתי מבט בדלת אחת פתוחה, לשם היו מועדות פניי, דבקה במטרה להיכנס פנימה, תוהה אם לא איתקל במתקן נייר טואלט ריק.

אבל הנוכחות שלהן היתה כל כך מוחשית פתאום, שהן נדחפו לי לשדה הראייה גם אם לא כל כך התכוונתי.

ליד מתקן ייבוש הידיים ההיא נשענה, והאישה שאיתה כל כך קרובה. נושמת אותה אליה, מרפרפת בשפתיה... ומחייכת.

נראה כל כך אינטימי ואירוטי כששתיהן מתחכות זו בזו.

מה עכשיו? להיכנס כאילו לא ראיתי אותן? לעשות אחורה פנה ולהיעלם כלעומת שבאתי? להשתעל במבוכה ולנסות להסב את תשומת ליבן?

הדלת הכבדה- נחלצת לעזרתי- נטרקה בשקט. עמדתי נבוכה מול שתיהן ולא ידעתי אם להשתעל או לנשום פנימה. יצאה לי מן נשיפה קולנית של מבוכה.

פתאום הן מחייכות, נפרדות באיטיות מתפנקת, כל הזמן שבעולם איתן. אוחזות ידיים ויוצאות משם. בשקט, בלי לומר מילה.

נפעמת וחצי מחוייכת, המשכתי לכיוון הדלת הפתוחה. מקווה שתמר כבר הגיעה. יש לי משהו לספר לה, רכילות צהובה, טרייה ומענגת.  

שיט!! שוב אין נייר טואלט!

דרג את התוכן: