ההתרחבות ההולכת וגוברת של התחומים הטיפוליים הנפשיים ( בתרופות, בשיחות, באמנות, בבע"ח וכו'), בד בבד עם הרחבת האבחונים עצמם וכניסת חלקים נרחבים יותר של האוכלוסייה לתחומי ה"לקויות" השונות, גורמות לרבים להאמין כי מדובר בקידמה של ממש. החברה החדשה, (המודרנית? הפוסטמודרנית?) לכאורה פתוחה יותר לקבל מגוון של התנהגויות ואף "לטפל" בהן בצורה יעילה יותר.
הציניות שבה נאמר המשפט האחרון, כמובן, איננה מוסווית. שהרי, אם החברה הליברלית אמנם נכונה לקבל את המגוון ההולך וגובר, לכאורה, של תופעות נפשיות, הרי השפע החדש שמציעה אותה חברה "לטפל" במגוון הזה, ובכך המטופלים אינם בהכרח צד בלתי פעיל בעניין לטאטא מעצמם כל שונות, מעיד גם על הכוח החברתי המופעל מחדש על מנת שיהיה אפשר, אמנם, "לטפל" בשונות הזאת.
וזה כל העניין כולו. מראית העין הכוזבת של הפלורליזם הקפיטיליסטי מתבטאת בעצם הצורך לטפל ועצם הסבל הנגרם ל"מטופל" מהאופן שבו החיברות (סוציאליזציה) מעניש אותו בחזרה על שונותו הגורם לו, לפחות בין היתר, לרצות "להירפא". המדוכאים רוצים להשתחרר מהמחלה הנגרמת להם באופן חברתי על מנת שיוכלו להשתלב באותה חברה דכאנית טוב יותר.
מכאן נובעת המגמה העכשווית (שכבר מספיקה להתיישן בינתיים) המעלימה את הסימפטום, ומדגישה באופן דורסני את ההתנהגות. אין טעם לחקור חתכי עומק בתוככי הנפש, שמא ימצאו גם הקשרים כלליים, תרבותיים, היסטוריים, חברתיים לסימפטום. הפונקציונליזם של הטיפול הפך לפ'טיש העיקרי של החברה הקומפולסיבית ליעילות-יתר שאיננה אלא שליטת-יתר. |