כותרות TheMarker >
    ';

    פרופיל

    משורר המשבר
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    פוסטים אחרונים

    יפן שלי, יפן...

    1 תגובות   יום שלישי, 15/3/11, 11:24

    ''

     

    יפן, יפן...

    קשה לי להודות

    שנהנות עייני מהמראה.

    ומתפעל אני: "איזה אסון,

    איזו עוצמת הטבע!"

     

    עוד גל ענק של מים

    נושא עימו מכוניות, בתים, גופות בני האדם

    ואוניות...


    או גל קרינה


    קשה לי להודות

    שחלק את

    ממני.

    את רחוקה על המפה,

    אבל כל כך קרובה

    בתוך לבי.


    יפן שלי,

    יפן...

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/3/11 14:05:
      מרתק! האמת, מדינה מדהימה, אנשים מדהימים, לקחת מהם דוגמה ממש! קצת על היפן... קראתי היום מאמר מרתק בלייב ג'ורנל, ובתירגום חופשי אני מסדר את מחשבותיי... כיום יותר ויותר נכתב על התופעה החברתית שנשמרת בתחומים של יפן, שעמדה במבחן האכזרי ביותר של אסונות טבע. בדרך כלל, לאחר רעידות אדמה, שריפות, שיטפונות, במקומות בהם נגרם ניזוק רב, מתחילים לפעול הקונדסאים, ששודדים הכל על ימין ועל שמאל, מגיע כאוס והפקרות. כך זה היה בניו אורלינס, כך זה היה בהאיטי ובצ 'ילה. ביפן - אף לא דווח אחד על בוזזים. יתרה מזאת, הם כותבים כי במקומות שונים בעלי חנויות מכולת הפחיתו במחירי המזון, ובעלי מכונות מזון ומים פתחו אותן לשימוש של הציבור הרחב. במקומות שבהם לא נותר דבר, והאדמה מורכבת מתערובת של שברי "חיים מאושרים לשעבר", אנשים עוזרים אחד לשני, יחד מתחמים במדורות, מחלקים ביניהם אוכל, נותנים זכות קדימה על מקומם בתור. סוציולוגים מסבירים תופעה זו כמערכת יחסים מיוחדת בחברה היפנית. ראשית, היפנים מרגישים "באותה סירה, כל יפני יודע שהוא חלק מרשת חברתית של קבוצה חברתית מסוימת, אשר תואמים את סגנון מסוים של התנהגות זאת. ביפן, לא נהוג להראות מעמד נחות ולמשוך תשומת לב לרגשות שלך - לכולם זה ברור שאתה מרגיש רע, "תחזיק מעמד ואל תראה פנים". שנית, יפן היא המדינה שבה שיעור הפשיעה נמוך, עבודת המשטרה יעילה ומערכת הענישה האנושית, המנסה להחזיר את האיש השוגא לתוך הקהילה. בזה מעורבות ועדות חברתיות המקומית, והחברה בכללותה. והכי חשוב, כמובן, הוא שאנשים מרגישים את עצמם כאחד - לא במילים ולא בסיסמאות אלא במעשים. אומה אחת, מאוחדת המגנה על עצמה מבפנים, תוך שימוש בשיטות מסורתיות ביותר - תחושה של אחווה ואהדה לשכנו. ארנה קלנדה, פרופסור לאנתרופולוגיה סוציאלית של אוניברסיטת אוסלו כתב מאמר שבו הוא מספר איך הוא בחן את המסמכים הקשורים אל הרעב של היה ביפן הדרום מערבית בשנת 1732-33. "אין עדויות של תסיסה", אמר קלנד. "תמיד אצל היפנים האיש הראשון שמת הוא המבוגר, והאחרון הוא הילד. כיצד זה שונה ממה שאנו רואים עתה, למשל, באפריקה - שם קורבנות אסון ורעב הם בעיקר ילדים והגברים הם השורדים, כי החזק יכול להילחם עבור עצמו." לנו הישראלים יש תופעה דומה בזמן שיש אסון עממי, האנשים באמת מתאחדים ועוזרים אחד לרעהו. אמנם, אנו עוד רחוקים מהיפנים. אני קורא בספרי המקור על היעוד האמיתי של עם ישראל - להיות "אור לגויים", ואני שואל את עצמי אולי זהו הזמן להתחיל לחשוב על איך החברה העולמית מתתנהגת בסיטואציה כזו - שיטפון או רעידת אדמה, רצח-עם או מלחמת העולם. כיצד אנחנו, תושבי העולם הזה, אמורים להתנהג? כמו היפנים, האיטי? כמו בני אדם? ומה אנחנו, עם ישראל, אמורים לעשות עם כל זה?