אני שלימדתי את עצמי לדבר - שותק.

אצבעותיי שהיו לצינורות דרכם עובר המלל

רפויות ומהוססות, כמעט נדם קולם.

קיפאון מאיים על ממלכת הזוהר שלי.

מה מתחולל שם עמוק בתוכי ? צעקה ? הלם ?

שוב צעקה - ועוד ניסיון להפריח את השיממון

שחוזר וכובש את הלבלוב שעמד בשער.

לאן אני צולל היום ? מה אני רוצה למצוא שם ?

שיבושים במערכת. קרעים בנפש. אוזלת היד.

אי הודאות מכרסמת ולא מאפשרת ראיה רחבה.

מה קבור שם מתחת להריסות שהצטברו אצלי.

ערמות ענק של עשן ואפר שכמו מונחות על שולחני

בגזרת הכתוב ומתריעות בי - זועקות אלי - הפיח בנו

חיים. קרע את השק מעלינו. שחרר את הכבלים.

אני נקרא לשורות הקרב. הקרב על המשמעות.

התפקיד שעלי מוטל למלא הוא מן הסתם התפקיד

שאבחר, בידי מוטלת האחריות, ואני מנסה לזהות

את התפקיד מול הזמן והמקום שאני נמצא בו.

באמת מה שהייתי הכי רוצה לעשות זה לברוח

אבל לאן. אולי רק לשנייה. להגיע אל הרי הקרפטיים

לנשום אויר הרים ולחזור בלי שאפילו אני הרגשתי

ביציאה או החזרה שלי.

אני מקובע על הכיסא. הרגליים שלי קפואות. בחוץ

זורחת שמש. אני יודע שאם אצא לרגע ואעמוד ליד

השער שמחבר את החצר עם הרחוב. העולם יראה

לי רגיל ושקט. מכוניות חולפות, איש מבוגר או צעיר

יעלה או ירד, הכול חד גווני חיצוני ולא מגלה מאום

מסערת הנפש הגועשת בעולמות הפנימיים.

לכתוב, לקרוא, לשמוע, לראות, להגיב, לדבר עם מישהו

ואם לכתוב אז מה לכתוב, ואם לקרוא אז מה לקרוא, לראות

לשמוע, מה להגיב, מה להיות. מי ומה עומדים מאחורי

כל מה שאני רק אבחר לעשות או לא לעשות.

ולא במובן הכללי המופשט של השאלה והדרישה.

אלה בתוך פרטי הפרטים, בדקויות של המילה והרווחים

שבין האותיות הקטנות.

האוויר-רע הכללית שאני חש היא של בלבול גדול.

כאילו כוסו השמיים באין ספור מילים, תחושות, בכיות,

פחדים ודאגות, השמצות, קריאות נקם, איחוד, התעוררות

תדהמה, הלם וזעזוע. אולי אם מישהו היה מסתכל עלינו

ממעל ממש היה מזהה אותנו כקבוצה חולים אנושה בבית

חולים מוקף גדרות מחשמלות.

מישהו העז לפרסם הזמנה לחתונה שלו. הוא כמעט נתפס

אצלי כמתנצל על העיתוי שבחר. זה לא היה לגמרי מופרך

מצידי להגיד לו: נו, באמת, לא מצאת זמן אחר להתעסק

עם זה...

לרגע אני מפסיק את ההתקדמות בכתיבה ומרפרף אחורה

לראות מה כתבתי. מה הטבעתי על הדף הלבן הזה.

האם נסללה איזו שהיא דרך. האם מצאתי נחמה.

איזה תשובות קיבלתי. ולאן מובילה הפנייה הבאה.

עד לא מזמן הייתי מיד מפרסם כל מה שאני כותב.

היום אני עושה את זה הרבה פחות. כאילו התקרר הלהט

שבצורך בתגובה.

כאילו שבימים סוערים שכאלה המשורר וההוגה שבי,

מתבקשים להניח את הקולמוס בצד. למי יש חשק

לשמוע הגיגים, משקלים, חרוזים, תובנות חיים.

הציבור גועש. העולם זז. מאורעות גדולים מתרחשים.

השירים והסיפורים נדחקים לקרן זווית. סימטה אלמונית

נותרה שוממה.

עוד שתי סיגריות נותרו בחפיסה עוד רגע קט ואהיה חייב

להיחשף לשמש החורפית ולרחוב החד גווני ולהביא לי

עוד הספקה אל תוך הבונקר המלחמתי שלי.