כותרות TheMarker >
    ';

    כתיבה טכנית

    ארכיון

    איך מסבירים לילדים את...

    1 תגובות   יום רביעי, 16/3/11, 10:20

    כשילדים שאלו את אלן ווטס שאלות מטפיסיות בסיסיות, מהסוג שצץ בראשם בקלות, כמו: "איך העולם התחיל?", "למה אלוהים ברא את העולם?", " איפה הייתי לפני שנולדתי?", "לאיפה אנשים הולכים כשהם מתים?" הוא תמיד ענה להם באמצעות סיפור פשוט ועתיק, שהולך בערך כך:

     

    אף פעם לא היה זמן שבו העולם התחיל, מכיוון שהוא מסתובב סביב במעגלים, ואין נקודה במעגל שאותה אפשר לסמן כהתחלה. הביטו בשעון שמראה את הזמן – הוא הולך סביב, וכך גם העולם שחוזר על עצמו שוב ושוב. אך בדיוק כפי שהמחוג של השעות בשעון עולה לשתיים-עשרה ויורד לשש, כך גם בעולם יש יום ולילה, ערנות ושינה, חיים ומוות, קיץ וחורף. אי אפשר שיהיה אחד מהדברים הללו מבלי שיהיה גם השני, בגלל שאי אפשר לדעת מה זה שחור עד שרואים אותו ליד הלבן, ואת הלבן מכירים כשהוא ליד השחור.

     

    באותה דרך, ישנו זמן שבו העולם ישנו וזמן שבו הוא איננו. אם הוא היה ממשיך עוד ועוד בלי מנוחה העולם היה מתעייף מעצמו. הוא בא והולך – עכשיו רואים אותו ועכשיו כבר לא. ובגלל שהעולם לא מתעייף מעצמו הוא תמיד חוזר לאחר שהוא נעלם.

     

    זה ממש כמו נשימה: היא נכנסת ויוצאת, נכנסת ויוצאת, ואם מנסים להחזיק אותה בפנים כל הזמן מרגישים רע. וזה גם כמו לשחק מחבואים, בגלל שזה כיף למצוא דרכים חדשות להתחבא, ולחפש מישהו שלא מתחבא כל הזמן באותו מקום.

     

    אלוהים גם אוהב לשחק מחבואים, אבל מכיוון שאין שום דבר מלבדו הוא יכול לשחק רק עם עצמו. הוא מתגבר על הקושי הזה על ידי כך שהוא מעמיד פנים שהוא לא עצמו. כך הוא מצליח להתחבא מעצמו. הוא מעמיד פנים שהוא אתה ואני וכל האנשים בעולם, וכל החיות, כל הצמחים, כל הסלעים וכל הכוכבים. כך הוא עובר הרפתקאות מוזרות ומדהימות, שחלקם אפילו נוראיות ומפחידות. אבל החוויות האלה הן כמו חלום רע, כי כשהוא מתעורר הם נעלמים.

     

    כאשר אלוהים מתחבא ומעמיד פנים שהוא אתה ואני, הוא כל-כך טוב בזה שלוקח לו המון זמן לזכור איפה ואיך הוא החביא את עצמו.

     

    אבל זה כל הכיף – זה בדיוק איך שהוא רצה שזה יהיה. הוא לא רוצה למצוא את עצמו מהר מדי, כי זה יהרוס את המשחק. זאת הסיבה שקשה מאוד לי ולך לגלות שאנחנו בעצם אלוהים בתחפושת, שמעמיד פנים שהוא זה לא הוא. אבל כשיגיע הזמן להפסיק לשחק כולנו נתעורר, נפסיק להעמיד פנים, ונזכור שכולנו אחד – האלוהים שהוא כל מה שיש, שחי תמיד ולנצח.

     

    כמובן, חשוב לזכור שלאלוהים אין צורה של בן-אדם. לאנשים יש עור ותמיד יש משהו מחוץ לעור שלנו. אם לא היה משהו מבחוץ לא היינו יודעים את ההבדל בין מה שבתוך הגוף לבין מה שבחוץ. לאלוהים אין עור ואין לו צורה בגלל שאין שום דבר מלבדו.

     

    ''

     

    כמו בסליל מוביוס, הבפנים והבחוץ של אלוהים זה אותו הדבר. ולמרות שקראנו לאלוהים "הוא" ולא "היא" אלוהים הוא לא גבר ולא אישה. גם לא קראתי לו "זה" בגלל שאנחנו משתמשים במילה הזאת לתאר דברים שאינם חיים. אלוהים הוא ה"אני" של העולם, אבל אי אפשר לראות אותו מאותה סיבה שבלי מראה לא נוכל לראות את העיניים שלנו, ומהסיבה שאת השיניים שלנו אי אפשר לנשוך, וגם אי אפשר להסתכל לעצמנו לתוך הראש. ה"אני" שלי ושלך מוחבאים כל-כך טוב בגלל שזה אלוהים שמתחבא.

     

    אפשר לשאול למה אלוהים מתחבא לפעמים בתוך אנשים נוראיים, או למה הוא מעמיד פנים שהוא מישהו שסובל מאוד ממחלה ומכאבים. אז קודם נזכור שהוא לא עושה את הדברים האלה לאף אחד חוץ מלעצמו. נזכור גם שכמעט בכל הסיפורים הטובים חייבים להיות גם אנשים רעים וגם אנשים טובים, בגלל שכל הכיף בסיפור זה לגלות איך האנשים הטובים מנצחים בסוף את הרעים.

     

    ככה זה גם כשמשחקים קלפים. בתחילת המשחק מערבבים את הקלפים בבלאגן אחד גדול – זה כמו הדברים הרעים בעולם. אבל המטרה של המשחק היא לסדר את הבלאגן, והשחקן שעושה את זה הכי טוב הוא המנצח. ואז שוב מערבבים את הקלפים ומתחילים מחדש.

     

    וכך גם העולם.

     

    ''

     

    מתוך הספר:

    The Taboo Against Knowing Who You Are

    מאת אלן ווטס, 1969

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/3/11 00:06:
      ואז שוב מערבבים את הקלפים ומתחילים מחדש.