היא התקשרה אתמול ולא הייתי זמין. אני חייב להיות הרבה יותר נגיש כשהיא מתקשרת. בכל זאת אמסטרדם. היא ניסתה לתפוס אותי בכל אמצעי מוכר למין האנושי (סקייפ וכו') וזה לא שזה היה דחוף במיוחד. היא רצתה להגיד לי שהיא סיימה את הספר שאנחנו קוראים ביחד, כבר כמעט חודשיים, כל אחד במקום שלו, במיטה שלו, לפני השינה שלו, אבל ביחד. היא רצתה להגיד שבשלושת העמודים האחרונים היא לא הפסיקה לבכות והיא עדיין בוכה.

העניין הוא ש "extremely loud and incrediebly close" מחלק את האנשים לכאלה ששונאים אותו ולכאלה שלא מפסיקים לבכות בכל העמודים האחרונים שלו. היא קנתה לי אותו לפני שהיא חזרה, התחלתי לקרוא אותו כשהיא עדיין הייתה פה, לקחתי אותו איתי כשנסעתי אליה וחזרתי איתו ועוד לא סיימתי. אתמול הייתה הפעם הראשונה שספר שגרם לי לכל כך הרבה עצב מרוכז גרם לי לטפטפף מלח. התקשרתי אליה באמצע הלילה כי התגעגתי וגם כדי לשמוע מה היא באמת חושבת, על הספר, על הסיכויים, עלינו...כאילו שאנחנו ממשיכים להתעלם מאיזו אמת שמרחפת מעלינו כבר שמונה חודשים.

 אני ממש מקנא בג'ונתן ספרן הבן זונה המוכשר הזה, שמשתמש בכל טריק שקיים בספר ולעיתים כותב ספר טריקים משל עצמו כדי להגיד שחשוב להגיד לאנשים שאתה אוהב שאתה אוהב אותם, תמיד ולא לחכות לרגע האחרון שלך כי אם תחכה עד אז יכול להיות שכבר לא תזכור איך אומרים או אולי אפילו איך אוהבים.

 היא יודעת שאני אוהב אותה. אבל זה לא מונע ממני להגיד את זה (בינתיים הרבה יותר מדי פעמים בסקייפ).