אלוהים מרחם על ילדי הגן,
פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד,
ישאירם לבדם,
ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע
בחול הלוהט,
כדי להגיע לתחנת האסוף
והם שותתי דם.
אולי על האוהבים באמת
יתן רחמים ויחוס ויצל
כאילן על הישן בספסל
שבשדרה הצבורית.
אולי להם גם אנחנו נוציא
את מטבעות החסד האחרונות
שהורישה לנו אמא,
כדי שאשרם יגן עלינו
עכשיו ובימים האחרים.  (יהודה עמיחי)  

ביקרנו (אגף מחקר תכנון והכשרה במשרד הרווחה והשירותים החברתיים וצוות בית הספר לעובדי רווחה) השבוע במחלקת הרווחה של מועצה איזורית שער הנגב.

 11 ישובים שחלקם סובל מירי קאסמים באופן ממוקד.

יצאנו מהפגישה נסערים. חנוקים.   פגשנו אנשים לכודים. ראש המועצה הציג את המקום לפי תפיסתו. איך נאמר. ציונות בנוסח הישן. אנחנו כאן לא כדי ללכת לשום מקום. היו כאן תקופות קשות יותר ותקופות טובות יותר ואנחנו כאן. סיפרו בגאווה על חבר הקיבוץ בן התשעים שכינה את סיפורו מהפלמ"ח (שם שירת) אל הימ"ח (שם מתנדב פעם בשבוע). הוא עבר את כל מלחמות ישראל ואת כל שלומות ישראל, ואומר- התגברנו על צרות העבר, לקחו לי את ההווה, אבל יש לי תכנונים לגבי העתיד! 

ראינו את תכניות ההתערבות לשעת חירום. מופעלות כל שני וחמישי. בנויות על רצון טוב, תכנון מקומי והתנדבות. ראינו אנשים מאוד גאים בעצמים.אבל מתחת בצבץ הייאוש. הפחד. חוסר התקווה. התחושה שנדחקו לשוליים. שאינם נראים. שהמדינה הפקירה ומפקירה אותם לגורלם. מצוקה נוראית. 

והסיפורים מתגלגלים: הקאסם שנפל בחצר בדיוק כשהנכדה באה לביקור מחול. קריאת האזעקה באמצע הלילה שמחייבת את ההורים להעיר את הילדות ולהצטופף בחדר השירותים שהוכרז כמרחב הבטוח ביותר. סופרים עד עשרים. זה טווח הזמן המסוכן. עוד עשרים שניות לטווח בטחון. וחוזרים למיטות. כבר לא ישנים ממש. האוזן תמיד פתוחה לשמוע את סיסמת האזעקה. גם חבר הקיבוץ הוותיק שכלפי אחרים מפגין קור רוח ובטחון מספר על בקיעים בחומה העצמית. על קשיי שכנוע עצמיים. ומעל לכל יש תחושה של בגידה. משליחי המדינה הפכו למשא על כתפיה. מתחושה של חלק מ... הפכו להיות מוקצים. לא מבינים למה לא ממגנים את היישובים. לא דואגים לחדרי בטחון קטנים לכל בית. איך אפשר בחמש עשרה שניות לתפוס מחסה?

מיגון ילדי הגן עבר בקשיים נוראיים. על הגדולים יותר אינו מרחם. אין מיגון לילדי כיתה א' ודרומה. ראש המועצה סיפר איך התנגד להשבתת בית ספר בזמן משברי. ועד ההורים השבית בכל זאת את בית הספר. למחרת נפל טיל בחצר בית הספר השוממה. ביום רגיל היו משחקים שם ילדים. לפעמים היה נדמה שהם השתמשו בנו כתראפיה. יש מי ששומע. נזעק באזניו את זעקתנו. מה אפשר לעשות? רק תספרו לכל מי שאתם מכירים...

לפעמים נדמה שהם אינם מבחינים מרוב מצוקה מי אנחנו ומה אנחנו יכולים לעזור. המצוקה אוטמת עיניים ואזניים. 

ואני חשבתי שהם נתונים בלופ קטלני. אני לא יודע איך המצב בשדרות, אבל עושה רושם שבשער הנגב יש אוכלוסיה חזקה, שלמרות שנים של דעיכה כלכלית וחברתית, התפוררות הקיבוצים, השינויים החברתיים ההפרטות, הם נשארו בתרבות של חוזק. של בנייה. לא של התפרקות. גאוותם אינה מאפשרת להם לצעוד ברגל לירושלים. להקים מאהל של קרטונים. לצעוק באמת. כישוריהם אינם מאפשרים להם להתרסק- ואז יטפלו בהם כי לא תהיה ברירה.  

לא הצלחתי להבין למה אין שיתופי פעולה מהותיים. איחוד ארבע המועצות האיזוריות הנושקות לעזה. בניית מנהלת מרכזית שתאחד את פעילות גופי הממשלה והגופים הציבוריים באיזור. 

ומה אנחנו אנשי הרווחה יכולים לעשות? האם תפקידנו הוא לבנות מערך השרדות, תמיכה רגשית ונפשית או שתפקידו לעודד את האנשים להתקומם מול הגופים הממשלתיים ולדרוש את מה שמגיע להם? אולי דווקא לעודד את תחושת ההתרסקות שיכולה להביא לכוח מול הגופים השונים? 

בינתיים אני חושב איך במעגלים שלי ניתן לעשות מעשה. קטן. אבל מעשה. איך ניתן להקים קהילת ידע שתרכז את הידע הרב בתחום פעילות הרווחה בחירום? איך לגייס את מי שאמון על התחום במשרד הרווחה? איך למצוא מישהו שיסכים לקחת על עצמו את ריכוז הקהילה הכלכך אינטנסיבית הזאת. דווקא יש המון ידע. מההתנתקות, מהמלחמה בצפון, ממה שקורה בדרום בשנים האחרונות. תכניות באמת מדהימות. האם נרכז אותן או שבמשבר הבא ימציאו אותן מחדש?