אני מודה - יש שבועות כאלה. כבר שבועיים שאני מושבת (טוב, נו, כמעט מושבת) בגלל כאבים בגב התחתון. נמנע מרכיבה על אופניים, נמנע מתנועות חדות ומגביל את שעות העבודה שלי. קורה. ככה זה כשהגוף מאותת לך על עומס.

וככה זה כשכדור הארץ מאותת לנו בני האדם לעצור, ושלא חשוב כמה נתחמש, נתהדר בכורים גרעינים, בכלי נשק מתוחכמים - תמיד נהיה מחוסרי יכולת וקטנים אל מול איתני הטבע. כמו כולם, אני צופה בעצב ובדאגה על ההתרחשויות ביפן. יש לי שם חברים, אנשים שאני אוהב. כשהחלה המהומה הרמתי אליהם טלפון לוודא שהם בסדר - הם בסדר, עד כמה שאפשר להיות בסדר בזמן הזה ביפן.

יש משהו כל כך נורא וסימבולי בעיני - כאילו רוצה הכדור הזה לקרוא לבני האדם לעצור, להתפכח, לחדול ממלחמות, מהפרדה, מהרס, ואני חושב לעצמי עד כמה נכונים הם הדברים. אם יש משהו שבאופן עקבי מחבל בכדור הקסום הזה, זה אנחנו, בני האנוש. ההתפרצות האחרונה, באה אולי על מנת להזכיר לנו שגם לכדור הארץ יש את הקווים האדומים שלו.

פורים שמח לכם באשר אתם,