באידיאולוגיה השלטת מקובל שיופי הוא "בעיניי המתבונן", ואין בכלל טעם לדבר על יופי אובייקטיבי. אך בממשות הקפיטליסטית האידיאולוגיה הזאת כל יום עומדת בפני סתירה עצמית חמורה: הטעם - ואני מתכוון באופן מיוחד לטעם הגברי בנשים - נשלט באופן קולקטיבי לא-מודע ללא הרף וביתר-יעילות.
"דוגמאות, דוגמאות", מיד תצעקו (כפי שמגיב אלתוסר באחד המקומות "קונקרטי, קונקרטי"). דימוי הגוף הכפייתי הנוכחי, איננו מהותי, אם מידת הירכיים של הדוגמנית צר יותר מבעבר או שעוד מעט הוא יורחב כאשר סוכן דוגמנות צדקן יקפוץ כנגד המגמה להרעבת-יתר של הדוגמניות ויתבע אותן קצת "נשיות" יותר.
אני מתעקש שאין הדבר חשוב, כל עוד הגרפיקאי "מנקה" ומלטש את הפנים מסימנים "לא מחמיאים"; כל עוד תוכניות "מציאות" ממשיכות להונות בבימוי-החסר שלהם שאיננו אלא שליטה עודפת באיך, מתי וכמה יוצג הגוף ובאילו תנוחות. השליטה במיניות מוסתרת באידיאולוגיית "בעיניי המתבונן", שהרי רק הבמאי הוא המתבונן, ורק "הוא", בשם כל הקולקטיב הרעב לעוד גירויים, יודע בדיוק מה הקהל "באמת רוצה".
ומתחת לכל אלה עומדת פלצות אחרת, שאך אמנות האוונגרד - דווקא כאשר השכילה לעוות את הגוף בצורה הקיצונית ביותר - יודעת לחשוף, כי העיוות התעשייתי של הגוף אין לו מרגוע כאשר המיניות חייבת בכל רגע להשתנות ולהפוך להיות מספקת יותר ומהנה יותר, לא משום שזהו "טבעה", אלא משום שזו דרכה של התרבות המסרסת אותה ומזהה בשלב היסטורי זה את הסירוס עם המיניות עצמה. |