| דני נולד למשפחה בורגנית בהרצלייה, בית צמוד קרקע, דו-מפלסי, שתי מכוניות בחניה, אביו היה רואה חשבון בחברה מצליחה שבבעלותו אימו הייתה מורה לגיאוגרפיה בבית ספר התיכון האזורי.
מאז שדני זוכר את עצמו, הוא גמגם, היה קשה לו לבטא את עצמו, כאשר דיבר, התקשה להשלים מילים והברות, שלא לדבר על משפטים שלמים. לעיתים קרובות היה מפסיק לדבר ומתכנס לתקופות של שתיקה כאשר הוא כועס על עצמו בשל אי יכולתו לתקשר עם הסביבה.
בבית הספר העממי, דני היה ילד לא מקובל, בגלל מוגבלותו, נהגו הילדים לעשות עליו חרם ולא להזמינו למסיבות יום ההולדת. למרות שהוריו התאמצו ודברו עם הורי הילדים, נראה היה שהילדים התקשו לקבל חריג בקרבם, "מי צריך את המגמגם הזה הם אמרו קודם שילמד לדבר".
בתיכון למרות שהיה תלמיד מזהיר, נותר דני בישן, הוא לא העז להישיר מבט אל הבנות היפות של השכבה. והן בתורן לא התייחסו אליו כלל, כאוויר שקוף הוא היה עבורם, הבנים לעומת זאת נהגו להשפיל אותו, להוריד את הילקוט מגבו ולזרוק את מחברותיו מאחד לשני כשהם נהנים, ממצוקתו.
כשהיה לבד נהג דני לבכות ולדמיין כיצד יום אחד הוא ימחק את החיוך מעלי פניהם של בני כיתתו הסדיסטיים, בחלומותיו הוא היה כל יכול והציל את העולם מידי בני כיתתו הרשעים פעמים רבות.
יום אחד, בהפסקת 10:00 יותם החתיך של הכיתה שם לב לדני היושב שני מטרים ממנו, והחל לספר בדיחה על מגמגם המנסה להסביר את עצמו לחרש, רעמי הצחוק של הנערים נשאו באוויר הגיעו לאוזניו של דני, והוא לא היה יכול לשאת זאת עוד. הוא חש בזעם, באותו כדור אש אדומה, המתפוצץ במוחו, גופו לא היה יכול לשאת זאת יותר, הוא חש את דמעות הכעס והתסכול זולגות על פניו, ללא היסוס לקח את אופניו, נסע לביתו, פתח את דלת הבית, פנה ימינה לחדר השינה של הוריו, מאחורי הארון בגומחה שבקיר שמר אבא של דני את אקדח השירות החצי אוטומטי שלו, הוא תחב אותו ביו החגורה למכנסיו, יצא מהבית ועלה על אופניו בדרך חזרה לבית הספר. על אופניו הוא שמע את עצמו אומר ללא גמגום אני אראה להם, אני אראה להם.......
דני עצר את אופניו עשרים מטר מהכניסה, קשר את אופניו לעץ האזדרכת, נגע באקדח ובצעדים נחושים דילג מעל שער הברזל כדי להימנע מהשומר בכניסה הראשית לבית הספר שלפעמים בודק אם נושאים הם על גופם נשק או סכינים חדות.
הוא הביט בשעונו, עברו שעתיים מאז עזב את בית הספר. דני היסס אם להיכנס לכיתה או לחכות להפסקת הצהרים והחליט לא לחכות. דני שלף את האקדח הכבד בדק את המחסנית היא היתה מלאה 16 כדורי דום דום, שירטשו כל גוף רך העומד בדרכם, דרך את האקדח כפי שראה את אביו עושה פעמים כה רבות במטווח, שחרר את הנצרה, שמט את היד עם האקדח לצד גופו והחל ללכת לעבר כיתת הלימוד שלו. הוא כיסה את המרחק בפחות מדקה ונעמד מול דלת הכיתה הסגורה, הוא חש את ליבו הולם ואת הזעה ניגרת ומרטיבה את קת האקדח. הוא ניגב את הזיעה עם שרוול ידו השמאלית, נשם נשימה עמוקה ופתח את הדלת.
ארבעים ושתיים תלמידים ישבו בחמישה טורים שווים, שני תלמידים בכל שולחן, עיניהם נפערו לרווחה בבהלה, דני הרים את האקדח שבידו הימנית לגובה כתפיו וצירף את ידו השמאלית לתמיכה בידו הימנית וכיוון את הנקודה האדומה אל ליבו של יותם וסחט את ההדק..........
"נמאס לי מהיריות האלה כל היום" צעקה אימו של דני אל חדרו הפתוח "תפסיק כבר עם המשחק מחשב הזה אני כבר פקעת עצבים", דני חייך לעצמו והמשיך לירות בכל מה שזז על מסך הדל המפואר בעל 22 האינצ' שקבל מתנה ליום ההולדת.
שאלה, האם אתם חושבים שבנסיבות מסוימות, כאשר דוחפים אדם אל קצה גבול יכולת ההכלה שלו, הוא יגיב תמיד באלימות?
ואיך אתם הייתם מסיימים את הסיפור הזה?
כתבות על אלימות מיום 10.11.07:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/922281.html
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/922358.html
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/657/166.html
|