האסון הנורא שפקד את האומה היפנית השכיח לזמן מה את הגרורות הכלכליות שנלוות לאסונות מעין אלו. ובצדק, כי מה הערך לממון כאשר חיים של אלפים מופסקים באיבחת חרב, וכאשר אלפי פצועים נמצאים בין מוות לחיים זהו זמן לחשבון נפש, ולא לחשבונות פיננסיים. האסון הזה והטבח הנורא בילדי משפחת פוגל ובהוריהם הי"ד חייבו את כולנו לעצור לזמן מה לפחות מפעילות פיננסית, כן יש רגעים בחיים שצריך לדעת שלהמשיך בשגרה פירושו אכזריות ואדישות לגורל ידידים. אך כמובן שוול סטריט השתקמה מהר מאוד והשאלה חזרה להיות פיננסית גרידא, אלו חברות נפגעו מן המשבר? מי המרויחות ומי המפסידות, אז כמו שאומרים ולא בצדק "חייבים להמשיך הלאה" וההשפעה על נתוני המיקרו והמאקרו השונים צפה ועלתה, וברור לכולם שההשפעה של האסון על הנתונים הכלכליים ביפן היא לאין ערוך מההשפעה על מדינות אחרות. אך בטור הזה ניגש לנקודה בעייתית מאוד בכלכלה היפנית, אשר הממשל יוכל לתעל את עוצמת האסון בשביל לרסק את הבעיה, או להיפך ולהעצים את הבעיה.
יפן המדינה שכל כך אוהבת להכעיס את חסידי האקדמיה הדוגלים בהבנת הכלכלה כמדע מתמטי ולא כמדע חברתי או לפחות גם חברתי. יפן מחמת היותה מדינה חסרת אוצרות טבע חשבה בעבר להגדיל את כוחה על ידי השתלטות על שטחים נוספים מעבר לאי וכך היא תקבל גם איזורי חקלאות נרחבים וגם שליטה על אוצרות טבע שונים, ואכן מסוף המאה ה-19 ועד לסיום האכזרי של מלחמת העולם השניה יפן לא הפסיקה לחלום על התרחבות ומחלומות למעשים היא השתלטה בתקופה הזו על חלקים נרחבים מסין ועוד מדינות במזרח אסיה, החלום היפני נגדע על ידי הגשמת החלום האינשטייני, ולאחר כניעה לכוחות הברית ב-1945 יפן עברה סדרת חינוך קפדנית על ידם והיא יצאה לחיים חדשים. ואכן היפנים ביעילותם ובחריצותם הדביקו את כל הפערים של חוסר משאבי טבע אל מול עודף משאבי אנוש וכלכלת יפן צמחה בארבעה עשורים בקצב מסחרר עד לשיא של 9.7% ב-1991. ומה קרה ב-1991, קריסה. היפנים כאומה רובוטית חסכנית ומחושבת שקללו כמה נתונים אשר העידו על מגמה של ירידת מחירים, ומשכך המתין הרובוט הממוחשב היפני לירידות מחירים נוספות, ואכן הם באו עקב שהביקוש עמד דום בדרך לירידה במחירים, וכך התגלגלה הדפלציה ביפן במדרון תלול ובלתי ניתן לעצירה, בעקבות ירידות המחירים הבלתי פוסקות באה הקריסה הצפויה במדד הניקיי והמדדים ביפן קרסו בעד 75%. מאותה שנה קשה ועד להיום יפן לא הצליחה להתאושש מן המשבר וזאת למרות שהממשל היפני נקט בכל צעדי ההצלה הרשומים במתכון המנצח של שלום בן ברננקי, קרי- ריבית אפסית, עידוד הצמיחה ע"י השקעות ממשלתיות עצומות, וכו' וכו', אך למרות זאת הכלכלה היפנית עמדה בסירובה העקשני ובשנים הללו יפן עברה תקופות לא קלות של מיתון או לחילופין צמיחה אנמית ולא יציבה, עד לקריסה ב-2008 כאשר יפן רשמה צמיחה שלילית בשיעור של 9.8%. אמנם שיפן צמחה די יפה בתקופת היציאה מן המשבר, אבל יש לייחס זאת לעודף הביקוש שהתפרץ לאחר החלק הקשה במשבר. אז כולם באים ושואלים למה ?. איך יכול להיות ? והלא למדינה כיפן בעלת תמ"ג בסך של בין 4 ל-5 טריליון $, עם אוכלוסיה איכותית ומתקדמת, מדינה בעלת תשתיות כ"כ איכותיות, ובכל אופן הצמיחה שלה פחותה מהצמיחה במדינות עולם שלישי. מה חסר למדינה הזו ?, מה חסר למדינה אשר יש בה חברות כטיוטה הונדה מיציבושי טושיבה היטאצ'י ועוד מיליון חברות מהפיסגה הטכנולוגית. מה ההבדל בינה לבין ארה"ב ששועטת קדימה ?.
מחירה של שמרנות וחינוך כולנו יודעים שלחינוך טוב יש תוצאות טובות, אבל לא כולנו יודעים שלחינוך טוב מידי יש תוצאות שליליות. וזה נכון בהקשר היפני, המדיניות השמרנית והבלתי פתוחה ביפן הצליחה להרוס עשרות שנות צמיחה, וזאת למרות ההשקעה ההעצומה בחינוך ובהון אנושי. ה"יפנים פשוט לא השכילו לחשוב מחוץ לקופסה". פירושו של דבר שאמנם המשכורות טובות, הטכנולוגיות והתעשיה ממוקמים בחזית העולמית, אבל הכסף שמתקבל מכך לא מתועל פנימה אל הצריכה אל העסקים הבינוניים. ולדוגמא קטנה נסביר שאם האמריקאי הממוצע והלא מחונך מבזבז 90% מההכנסות ו-10% הוא משאיר לפנסיה, אז ביפן סדר הדברים הוא הפוך וזה הוא מחירה של שמרנות וחינוך. זהו מחיר של מדינה אשר 99% מאוכלוסייתה הם נינים של יפנים, חברה כ"כ שמורה וכ"כ יעילה הופכת בסופו של דבר לרובוט. מושב זקנים ומה קורה כאשר יותר מידי רובוטים מזדקנים לעומת מעט מידי רובוטים במחלקת יולדות, התוצאה הצפויה צריכה מקומית שיורדת ופוחתת וממשיכה את גלגול הדפלציה לעבר שאול תחתית. 21% מהיפנים כיום הם אנשים בני 65 ומעלה וזה הרבה מאוד בשביל מדינה שהצמיחה בה נעצרה ובפרט כאשר המגמה תימשך לאור צמצום הילודה החד בעשורים האחרונים בעולם בכלל וביפן בפרט. אמנם שאם בני ה-65 לא היו חיים יותר מידי אז הדבר היה מיקל על הכלכלה היפנית, אך מה לעשות והסושי נותן הרבה חיים ליפנים והם מאריכים ימים הרבה מעבר לממוצע העולמי (85 בממוצע ביפן), וכך כמדינה בעלת חוקי רווחה חלק ניכר מן הגירעון הממשלתי נוצר על ידי ה"מושב זקנים" הגדול. במצב הזה (ולפניו) הממשל היפני היה חייב לעודד הן את הילודה והגירה חיובית, והן את הגברת הצריכה באופן חד ע"י הדור הצעיר, ואכן הממשל היפני ניסה בכל דרך לשכנע את בוחריו להוציא יותר ולהוליד יותר. אך יפני נשאר יפני, ונאדה. שורש משבר החוב היפני כתוצאה מהגדלת תקציבי הרווחה והתקציבים עבור עידוד הצריכה כרתה יפן לעצמה מכרה של חובות אש מכסה 210% מהתמ"ג שלה, ובסה"כ חוב של 12 טריליון $. זהו חוב אדיר אשר רק אופטימיות מוחלטת לצמיחה גבוהה ורציפה בעתיד יכולה לתת תמיכה לאג"ח היפניות, ואכן סוף סוף בפברואר השנה נזכרה סוכנות הדירוג S&P להוריד את דירוג החוב של יפן, וכן סוכנות הדירוג מודיס' הזהירה במקביל מפני איבוד אימון המשקיעים מחמת היעדר תוכנית ממשלתית לקיצוץ בגרעון. אמנם והנס הקטן של יפן הוא שמירב האג"ח שלה מבוססים על ביקוש מקומי חזק ויעיל מה שמגדיל את חוסר התשואה על האג"ח, וכך הממשל הצליח לגייס כסף במחיר זול. הטעות הטראגית של השלטון היפני אך אליה וקוץ בה, ויתכן וסיבת הסיבות להיעדר הצריכה המקומית ביפן באה מחמת גיוסי החוב של הממשל מן האוכלוסיה המקומית. אמנם הצעד היה מתבקש עקב החשש מהגדלת הגירעון באם יפן היתה מגייסת כסף ממשקיעים זרים אשר היו דורשים תשואה יפה על כספם, לעומת גיוס מן המקומיים בתשואה שנתית עלובה שנעה סביב אחוז בודד. אבל הטעות הכ"כ אכזרית נתנה לכל היפנים את האפשרות להמשיך לשמור על כספם באצעות האג"ח הממשלתיים ולהימנע מהוצאות והעלאת הצריכה. מול אומה בסגנון הזה הממשל היפני היה צריך לשלול אפשרות של השקעה של מקומיים באג"ח, וכן להוריד את סביבת הריבית לריבית שלילית, וכך כאשר היפנים היו נדחקים לפינה הם היו חוזרים להשקיע במניות ומתחילים לבזבז יותר.
ומה קורה כעת ביפן וההזדמנות שנקרתה בדרכה כעת לאחר רעידת האדמה הקשה אשר גרמה לפגיעה קשה בתשתיות יפן תיאלץ להגדיל את ההוצאות הממשלתיות ולעצור את הקיצוץ בגירעון התקציבי. כעת לאחר רעידה כ"כ עצומה כאשר יפן נאלצת להתכופף ולבקש עזרה מן העולם, וכאשר היפנים קיבלו הורדות דירוג לאחרונה, כעת על הממשל היפני לצאת קדימה, ולזעוק ולבצע בקול רם "כן לקיצוץ אדיר בתקציב הרווחה הממשלתי". "כן להורדת סביבת הריבית לשלילית" "כן למיחזור החוב היפני ע"י משקיעים זרים". כן, כעת הממשל היפני יכול לעשות זאת ובגדול. 20 שנה מספיקות דיים בשביל להבין שדריכה על המקום מסוכנת יותר מאשר לקפוץ לתהום. כיום כאשר התחרות מהסינים גדלה והולכת יפן רק תמשיך לשקוע עם צמיחה שלילית, ועל כן היא חייבת לנער את המקומיים ניעור עז, לדחוף אותם לעבר צונאמי של צריכה, צונאמי של השקעות במגזרים מסוכנים יותר מאשר אג"ח משעממות, צונאמי של יציאה מן הרבטיות ומן הקופסה. בקיצור ללמד אותם טיפה אמריקאיות מה היא. או בקיצור "כן אנחנו יכולים". |