"סיפרתי לך שהתחלתי ללמוד פסנתר?" שאלה אותי בחיוך חברתי, הצעירה ממני בהרבה. "פסנתר" אמרתי, "נהדר. גם אמא שלי התחילה ללמוד פסנתר כשהיתה בערך בגילך. זה היה חלום חייה". מוכשרת מאד היתה אמא שלי, אך בילדותה, בבית שאין בו בשר לאכול, לא יכול היה לדור פסנתר. שעות היתה נחבאת מאחורי החלון של השכן שהביא איתו פסנתר ישן מארץ הולדתו הרחוקה, והיה מנגן בו בערבים מוזיקה קסומה, כזו שלא הכירה. פעם אחת ראתה אותה אשתו והזמינה אותה פנימה, לשבת ולהקשיב מבפנים. אבל היא לא הרגישה נוח בין הרהיטים הכבדים, בחדר הצפוף, והנאתה נפגמה. מאז הקפידה להתחבא. בכאב גדול היתה עוברת יחפה, בשביל החול שבין בתי המושבה הדלים, משתדלת לא לשמוע את נגינתה הגמלונית, המזייפת של הבת של צימרמן, הילדה היחידה במושבה שלמדה לנגן על הכלי הנכסף. המורה למוזיקה בבית הספר היה מזמין אותה לפעמים לחדרו ומשמיע לה בגרמופון חורק תקליטים עם קונצרטי לפסנתר, והיא היתה עוצמת את עיניה וחולמת שזו היא יושבת שם ליד הכלי הגדול השחור, אצבעותיה רצות על הקלידים והיא נישאת מעלה מעלה יחד עם המוסיקה, מתערסלת עם הצלילים, מתמזגת כולה בקצב הסוחף ומתעוררת, מתוסכלת וכועסת, עם תום היצירה, בורחת הרחק אל הפרדסים, נשכבת בין צמחי הבר, מנסה לשחזר בזכרונה את המוזיקה שזה עכשיו שמעה. כשהקימו בבית הספר תזמורת מנדולינות, היתה הראשונה להיבחר, וגם זכתה למנדולינה משלה. ואכן הפליאה לפרוט על הכלי שצליליו ליוו את ילדותי. מדי פעם, כשנחה עליה הרוח, היתה מוציאה את המנדולינה היפה מקופסתה השחורה ופורטת שירים על כינרת ומנגינות משירי רחל. אבל מנדולינה איננה פסנתר, וחלום הפסנתר רדף אותה כשהמשיכה לעשות את דרכה בשבילי המושבה, או כשעזרה לאמה להאכיל את התרנגולות בלול הקטן. אולי כעת, חשבה לעצמה. הירקות בגן הירק עלו יפה, ואבא נסע בעגלתו הרתומה לחמור, כשהיא עמוסה לעייפה בירקות הטריים הצבעוניים, למוכרם בשוק שבעיר הסמוכה. בציפייה דרוכה חיכתה לשובו נשענת על גזע עץ על הדרך שחוזרת מן העיר, ומרחוק ראתה אותו מתקרב, נופפה לו בידיה. אבל הוא, מתעלם, ובמקום לבוא הביתה פנה עם העגלה אל תוך הפרדס. משתוממת רצה אחריו. מבעד לעצים ראתה אותו שופך את ארגזי הירקות אל גומות העצים. לרגע התבוננה בגופו הקטן השדוף שארגזי הירקות נראו כבדים מכוחותיו. מקורותיו ברוסיה הלבנה וילדותו ונעוריו בקנדה הרחוקה לא הכינו אותו לחום הארץ-ישראלי, ואהבתו לשירה ולספרות יפה לא עלו בקנה אחד עם שעות ארוכות של חפירת גומות לעצי השמוטי, או עישוב גן הירק. "אבא, מה אתה עושה?" קראה, אבל כבר הבינה. וכשהביט בה הפכה התבוסה שבעיניו לכאב בלי נסבל. "איש לא רצה לקנות. יקר מדי. לפחות ישמשו הירקות לדשן את הפרדס". היא לא שמעה את סוף דבריו, הרחק הרחק רצה, עיוורת, אל החולות, מטפסת על הדיונות, כושלת וגולשת עם החול. שעות שוטטה ללא מטרה, עד שיללת התנים עם ערב, החזירה אותה בפחד הביתה. כשהייתי בערך בת גילה של אימי אז, באותם ימים רחוקים, התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר. לא אהבתי את הכלי השחור, הכבד. מגיל צעיר מאד ניגנתי להנאתי בחלילית, שכעת נאסרה עלי על מנת שלא תקלקל את תנוחת האצבעות. הפסנתר לא עמד בתחרות. החלילית קרובה יותר לנשמה, לחלל זה כמו לשיר. הצליל יוצא מן החזה והשפתיים. ואילו הפסנתר הוא מכני, טכני ומרוחק. לאחר שנתיים הודעתי שדי, לא רוצה יותר. "חבל, אמרה אימי, את מוכשרת. אני תמיד כל כך רציתי.." נשתתקה פתאום ומבט מוזר בעיניה. כמה ימים אחר כך כשחזרתי מבית הספר הופתעתי לשמוע את צליל הפסנתר. דו דו רה רה מי מי פה, צלילי השיעור הראשון. הפתעתי עוד גברה כאשר גיליתי שאין זה ילד מילדי השכנים שהוזמן להתאמן על הפסנתר שלנו אלא אמי שיושבת עם חוברת התווים למתחילים. "אמא?" שאלתי. "הו, כבר הגעת, החלטתי להתחיל ללמוד לנגן. אני לא פחות מוכשרת מהבת של צימרמן, או מכל האחרים". "טוב, משכתי בכתפי, מה יש לאכול?" אימי המשיכה באימוני הפסנתר, נאבקת עם אצבעות מבוגרות מדי בקצבים המהירים ובמקצבים שהלכו והסתבכו, ולא יכלה להם. יותר ויותר ראיתי אותה יושבת מול הפסנתר, אצבעותיה נחות על הקלידים, ועיניה עצומות כאילו ישנה, או חולמת. יום אחד חזרה אימי משעור הפסנתר רותחת כולה. "מה היא מבינה בכלל!" התפרצה עלי משום מקום. "מה עשיתי?" שאלתי, אבל היא כלל לא ראתה אותי. "מבוגרת מדי! לא מתקדמת בכלל! חבל על זמנה ועל זמני! אין לה מה ללמד אותי יותר! מה זאת אומרת? איזו מין מורה זו. מחר אחפש מורה אחר". אבל אימי לא חיפשה מורה אחר. רק המנדולינה שאיננה תחליף לפסנתר נדחפה מבוישת לעליית הגג, והפסנתר, הגדול, השחור, כָּמֵהֵָּ לאצבעות שיפיחו בו חיים עמד נכלם ומיותר בפינת החדר, עד שנעלם גם הוא. |