בתחילת דרכי בהוראה כשהייתי מורה לאמנות בביה"ס

ניגשה אליי מנהלת ביה"ס בדרום ת"א והציעה לי עבודה בהוראה בבית ספרה, להצעה צורף גם סייג-אזהרה: היא אמרה שכרגע מצב היחס לאמנות הוא בכי רע, הילדים מזלזלים במורה, יושבים על השולחנות ואינם אוהבים שיעור זה.

זה היה לי מוזר כי בכל זאת אמנות זה משיעורי האתנחתא שהילדים מחכים להם. החלטתי ללכת על האתגר.

לפני שהגעתי לשיעור הראשון ניסיתי לחשוב איך אני "פותרת" את הבעיה כלומר ידעתי שהרושם הראשוני שאותיר בכתה יקבע את היחס אלי. בגלל שידעתי את כוחה של האמנות ואת הכיף שהיא מכילה הבנתי שהבעיה היא "פגיעה בשמה"

תארתי לעצמי שבגלל הרגלי ההתנהגות כלפי המורה (או של המורה)  וחוקיות "דבר גורם דבר" הילדים שומעים רוב הזמן בכתה צעקות ונענשים כלומר חדוות היצירה מוסחת.

קיבלתי החלטה לטפל ב"שם" עוד בשיעור ההיכרות; נכנסתי לכתה ואמרתי "שלום קוראים לי צחית, בד"כ ילדים קוראים לי צחיקי"

כבר הוצאתי חיוכים וגילגולי שם בלשון.

את הפעולה השניה גנבתי מהסרט "סיכון מחושב" והוספתי "כיוון שאני אוהבת ילדים ואוהבת אמנות אני נותנת לכם פור: מבחינתי כל אחד בכתה ברגע זה מקבל 100 בתעודה, כל מה שאתם צריכים זה לשמור על ה-100 "(וכתבתי על הלוח את שלושת מרכיבי ה-100) (עבודה בשיעור, סדר ונקיון, התנהגות)

הילדים הסתכלו אחד על השני כלא מאמינים.

הפעולה השלישית הייתה לסרב לשמוע דבר וחצי דבר על קודמתי לתפקיד ובתמורה לא אשאל אותה על אף אחד מהילדים ואתן גם להם להתחיל ב"דף נקי".

להפתעתי אפקט הרושם הראשוני עבד כל כך חזק שבהפסקות היו קוראים לי ומברכים אותי לשלום כחלק מההנאה של גלגול השם על הלשון. כבר בתעודה הראשונה הילדים קיבלו ציונים שנעו בין 90-100

היו לי שם שנים נפלאות וקשרים מצויינים עם הילדים..

היום כל הילדים מכירים אותי בשם הזה שמחייך אליהם עוד בטרם הם נכנסים לדלת.