הבדידות הזאת. ממנה באתי ואליה אני שב בעל כורחי שוב ושוב. אז שוב אני כאן. ושוב מנסה לפענח את הצליל החדגוני שלה. מנסה להבין מה היא בדיוק דורשת ממני. איזו משימה היא הטילה עלי הפעם. ולזכותה יאמר שהיא מושיבה אותי לכתוב. כי כשאני כותב אני חודר אל עולמה החסר של המהות הנסתרת שבי. שם הדברים צומחים ומתרקמים להוויית חיים. ההוויה היא תמיד מלאה. המילוי הוא השמחה. השמחה היא העונג שאני כה חסר אותו וכה משתוקק אליו.

אומרים שהילדים גדלים בלילה כשהם ישנים. משהו קורה גם במצבים שנראים לנו הכי סטטיים בעולם. תמיד משהו קורה. לא תמיד רואים או מודעים לתהליך ולפעמים זה יכול לתסכל אותך. במיוחד אם עשית מלא דברים שאמורים להניב פרות, תוצאות, ופתאום הדממה הזאת שמקיפה אותך מבחוץ וכובשת גם את הבפנים.

אומנות ההמתנה אם כן היא צד חזק וחשוב מאד בעולמינו. זרעת? חרשת, דישנת את האדמה, סילקת את הקוצים והדרדרים, הסרת אבנים קשות מן הדרך, עכשיו תמתין. הזרע באדמה ואתה יושב מולו בחיבוק ידיים ומחכה שיצמח. מחכה לגשם שישקה, מחכה לשתיל הרך שיבצבץ מבין הרגבים ויגלה סימן חיים.

אז איך הופכים את התהליך הכל כך לא ישראלי באופיו של ההמתנה למה שקוראים חסידי ברסלב: 'ההמתנה היא מתנה'. אנחנו רוצים הכול ועכשיו. אין זמן. ההמתנה מתפרשת לנו כחידלון. כאילו נפסק התהליך. נדם הקול. ואין תמונה.

הזמן שחולף נראה כבוגד ברעיון וכמחליש את העוצמה. הפטיש מתקרר וממילא המכה שתבוא כבר לא תהיה כל כך אפקטיבית. וגם אתה עצמך נחלש בעוצמות.

באמונה ברעיון שלך. פתאום גם אתה מתקרר. זה כבר לא נראה כזה מדהים כמו שחשבת. ואיך ומאיפה תשאב עוד כוחות בשביל לסחוב את העגלה דרך כל הקשיים והמניעות שמזומנות לה.

צא לטיול, תנסה לעשות דברים אחרים. תסיח את הדעת. תכיר אנשים חדשים. תיצור עוד אפשרויות, אם כי עקיפות ולא מחיבות שיאפשרו לדבר כן לקרות.

תנוח. את כל זה אתה עושה בלי רצון וכמין השלמה עם המציאות שלא מתכופפת לתוכנית שלך ולא חשוב כמה היא קיומית וגורלית עבורך.

כל תוכנית שיש לך עד כמה שלא תגדיר אותה כתוכנית עצמאית היא לעולם תוכנית שיש בה שותפים. והמציאות היא השותף הקבוע בכל מה שאנחנו בוחרים לעשות. אז צריך לעיין בשותפות הזאת וללמוד את החוקים שלה טוב טוב.

זמן ההמתנה ככל שיהיה בלתי נסבל ומעיק, מכיל בתוכו מתנות יקרות.

למה בכלל אני צריך את כל זה. אולי זה לא הבנאדם הנכון שאני צריך להתחבר אליו. הייתי מוריד כמה דפים וכותב את כל זה מחדש. זה באמת כמו שכתבתי, או שאולי זה עדיין עטיפה חיצונית שדורשת ממני ההעמקה של הגישה שלי לנושא הכל כך מורכב.

כל אלה המחשבות יש בכוחם לשנות את הגולם שנמצא ברשותנו עדיין בטרם יהפך לפרפר בעל ישות עצמאית משלו.

כוח ההתנגדות הוא כוח חשוב לא פחות מעמיתו הכוח השופע. הנפש שלנו ביסודה מנגדת לו. אנחנו בטבענו שואפים להתפשטות. בטבע, התינוק מכניס כל דבר אל הפה בלי יכולת להבחין בסכנה שבכך. השכל הוא שמלמד אותנו את עבודת הברור. כשאני רוצה משהו וזה לא קורה כמו שאני רוצה, הכי טבעי בעולם שאני אהיה לא מרוצה. צריך שכל מיוחד שיסביר לנו שזה לא כך בהכרח.

ואת זה נצטרך לקנות בעמל רב כי הוא כאמור מנוגד לטבעיים שלנו.