כותרות TheMarker >
    ';

    ארכיון

    0

    משמעות החסר (או החסך)

    16 תגובות   יום חמישי, 17/3/11, 19:55

     

     

    אנחנו יוצאים לעולם עם מטען גנטי מסויים בעל חשיבות שבינתיים קשה להעריך. ואז משייטים כל הדרך במסלול הסביבתי . עושים את זה לאט אבל בטוח. מה שרוכשים מהסביבה הקרובה והרחוקה לא ניתן למחיקה כמו שלא יכולים למחוק את המטען הגנטי.

     

    הסביבה שעיצבה את השנים הפורמטיביות שלנו הוא כמו דבק מגע שקשה להוריד. יבואו אסכולות פסיכולוגיות מסויימות  ויאכלו אותי חי על הדברים שאמרתי עכשיו

     

    גם אם יעשו זאת עדיין לא אוכל לוותר על הרכש הסביבתי שלקחתי עם עצמי במשך השנים. בשילוב בין שני האלמנטים האלה אנחנו בונים תבניות התנהגותיות - ולפעמים יש לנו סוגי "טעויות" שחוזרות על עצמן למרות שלמדנו מניסיון שלא רצוי לחזור עליהם.

    לכל הרוחות אומרים אנחנו, שוב חזרתי על הטעות מלפני שבוע. כנראה שבלי משים אנחנו חוזרים על מבני התנהגות שבמחשבה שניה היינו מוותרים עליהם.

     

    מה שקיבלנו במטען הגנטי ורכשנו מה שאני נוהג לכנות " תרבות סביבתית" ילווה אותנו .

     

    אחד הדברים שאנו רוכשים זה משמעות "החסר" - משהו שרצינו בשנות הילדות ולא הצלחנו להשיג, מסיבות שבשלב מאוחר יותר שכבר עיצבנו את תודעתנו, "לא סגרנו" עם עברנו.

     

    לא עשינו זאת כי לא השלמנו נפשית עם החסר הספציפי ההוא. כי לא נראה לנו צודק אז ועדיין לא מצאנו הצדקה לאותו מצב בילדותינו.

     

    נשארו עקבות שנחרטו בתת מודע שלנו, שאין ביכולתנו לתקן אותם. זאת כמובן מסקנה "מושכלת" מאוחרת, כי בודאי בגילנו הצעיר לא הבנו את המצוקה ורק חשנו אותה.

     

    אביא רק דוגמאות ספורות שלבטח לא ידגימו את אלפי האפשרויות של ביטוי החסר.

    נקח למשל שחקן תיאטרון. כמובן שיש לו כישרון משחק. אבל הרעב שמניע אותו לקבל תשואות הוא מנוע חזק מאוד. ובהשוואה לשחקן קולנוע הוא "רעב" יותר לתשואות ולהכרה. הוא רוצה לשמוע כל יום את מחיאות הכפיים. שחקן קולנוע מסתפק בהכרה שיש בה יותר סובלימציה. הוא נהנה מזה שהוא מופיע בפוסטרים , רואים אותו בקולנוע, וסכומי הכסף גדולים שגם יהיו ביטוי מוחשי להכרה בו.

    ידברו עליו בטלויזיה, יזהו אותו ברחוב , והדבר יספק אותו גם אם הוא לא שומע מחיאות כפיים על בסיס יומי.

     

     

    בשני המקרים השחקן מקבל הכרה מתמדת שאולי בשלב סמוי או גלוי בשנותיו הפורמטיביות לא זכה לה.

     

    סופר מקבל הכרה על ידי ספריו, וגם כאן יש הבדלים. יש כאלה ששואפים להכרה מיידית ולא חשוב בעיניהם איכות כתיבתם של עצמם אלא להיות "רבי מכר", שידברו עליהם בתוכניות בידור, ויהללו אותם, ויש כאלה שמוכנים להשקיע שנות עבודה כדי לכתוב יצירה או מחקר שלא ברור כמה אנשים יקראו אותם. אבל יהיה להם מאוד חשוב איכות ומשמעות היצירה או עבודת המחקר שהם כותבים

     

    ואז עוד אפשר לדבר  על ילדים שרעבו ללחם, והתעשרו ולא ידעו שובע לעולם , ועוד הרבה דוגמאות

     

     

    החסר לא יודע אף פעם שובע

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/3/11 12:14:

      צטט: דיוטימה 2011-03-20 11:45:04

      צטט: Zvi Hartman 2011-03-19 08:33:07

      צטט: דיוטימה 2011-03-19 08:22:23


      למשל, בכל פעם שאני שומעת אנשים מבוגרים מדברים הונגרית, "הבית" ממיס את ליבי ואין לי דרך למנוע זאת, אבל בידי הברירה אם להתעכב כאן ולהיכנס לארכיב הזיכרונות, לפנות אל האנשים הזרים לחלוטין ולהתחיל שיחה חמימה עמם, דבר שלא הייתי עושה לו דיברו כל שפה אחרת, או לעבור הלאה, ולחייך לעצמי על האוטומט המשובח הזה

          הרגשות ,שאולי  מאוכסנות  בצד  ימין, בתוך איזור  התת מודע,  מותנעות  מחושים  כגון  צלילים, ריחות ,  מילות  מפתח מוכרות  שחוזרות, ומראות אסוציאטיביות. ואז  כרפלקסים מופעלות   הפרוצדורות ( הרגלי השיגרות),  אלא  אם  יבלמו  ..ולפעמים  ישארו  רק  דמעות, (או  התרגשויות)

      כהמחשה  דמויות  מוכרות שצירפתי........

      שמעון

      ''

       

       

        20/3/11 11:45:

      צטט: Zvi Hartman 2011-03-19 08:33:07

      צטט: דיוטימה 2011-03-19 08:22:23

      אנשים עם הטבעות גנטיות ותרבותיות שונות יעשו דברים שונים מתוך תחושת החסך... הבחירה נותרת בידי הפרט כיצד לנתב את חייו עם הקלפים שקיבל. עבודות מחקריות רבות מראות מגוון רחב של ואריאציות, אפילו בין אחאים שגדלו באותו בית וינקו מאותם אם, כמו למשל מקרה של משפחה נחשלת מבחינה סוציואקונומית ולה ארבעה בנים. 3 הוגדרו בזמנו "יושבים על הברזלים", הולכי בטל, קצת שותים, קצת מסוממים ואילו הרביעי בחר ללמוד באוניברסיטה עבודה סוציאלית כדי להיעשות מדריך חבורות רחוב...

      נכון שאין דרך, לפחות בינתיים, להערים על הגנטיקה אבל יש מה לעשות עם "המורשת". העידן שלנו, עם הפסיכולוגיה על כל ענפיה והקואצ'ינג מכוונים בדיוק לעניין זה ויש הצלחות! הכל מתחיל בהכרה שלן היחיד שהתנהלותו המותנית מקדמא דנא, אינה עובדת לטובתו.

      פוסט מעורר מחשבה!

       

      תודה אסתר

      תמיד יש תקווה

      לעולם לא  יאזלו מקורות החיפוש ל"תיקון" המעוות

      לפעמים אפילו נצליח להערים על "המורשת" ולפעמים "המורשת" תערים עלינו

      לעקור אותה מן התת-מודע לעולם לא יעלה בידינו. בעת משבר ה"מורשת" הזאת תשתלט עלינו מחדש

      אנחנו נתקומם על ה"חוצפה" הזאת ששוב התת-מודע נותן לנו קווי התנהגות

       

       

      תגידי לי אסתר, זאת לא חוצפה מצד התת-מודע??

      לא היית שולחת את התת מודע במקרים כאלה לבית סוהר ? או לפחות לעבודות שירות, על התנהגות לא הולמת?

      אז זה העניין, יצחק יקר, שהתת מודע, שלפעמים אני מכנה אותו "התחת של המודע", מעצם טבעו עושה "עבודות שירות", רק שאנחנו לא מעריכים זאת ולא קולטים את הסימנים.

      וביחס למה שכתבת - בעת משבר ה"מורשת" הזאת תשתלט עלינו מחדש... היא צפה ועולה בתודעה שלנו, במיינד, לא רק בעתות משבר, אבל לאדם הער תמיד הברירה בידו להכיר בבלתי נמנע ולעבור הלאה, מבלי לתת לדברים את כוח ההפעלה - השליטה.

      למשל, בכל פעם שאני שומעת אנשים מבוגרים מדברים הונגרית, "הבית" ממיס את ליבי ואין לי דרך למנוע זאת, אבל בידי הברירה אם להתעכב כאן ולהיכנס לארכיב הזיכרונות, לפנות אל האנשים הזרים לחלוטין ולהתחיל שיחה חמימה עמם, דבר שלא הייתי עושה לו דיברו כל שפה אחרת, או לעבור הלאה, ולחייך לעצמי על האוטומט המשובח הזה

       

        20/3/11 10:11:

      צטט: שטוטית 2011-03-20 09:58:48

      חג שמח !! ביקרתי אתמול אך לא היה לי משלוח מנות אז הגעתי היום :) }{סרווס

       

      חג שמח גם לך שטוטקה, -עכשיו שיש לך שתי תחנות שידור אני כבר הולך לאיבוד אצלך

      אז אני אבקר מחדש אבל עם מדריך תיירים

      סרווס

        20/3/11 09:58:
      חג שמח !! ביקרתי אתמול אך לא היה לי משלוח מנות אז הגעתי היום :) }{סרווס
        20/3/11 08:59:

      צטט: דני טל - Danny Tal 2011-03-20 08:45:12

      אם היה אפשר להיוולד עם ניסיון חיים, העולם היה יפה יותר

       

      אכן דני, אכן

        20/3/11 08:45:
      אם היה אפשר להיוולד עם ניסיון חיים, העולם היה יפה יותר
        19/3/11 13:49:

      צבי,
      אומרים, שהאדם ,כמו הצב ,לעד ישא את ביתו על הגב.
      בנושא שהעלית יש ספרים מצויינים:
      זכרונות ילדות כאסטרטגיית חיים  של ד"ר נירה כפיר
      והדרמה של הילד המחונן של אליס מילר.

       

      אכן ,החסר לא יודע אף פעם שובע.

       

      פורים שמח

      דבי

        19/3/11 10:07:

      אני חושב  שאתה  מדייק בהצגת  השנים המעצבות  את  חיינו.

      יותר  מזה, לפי  הבנתי יש  כאן  "קליפות" כמו  בתורת  הקוונטים,

      שעד  שהן  לא  מתמלאות  ,הן חוסמות  את  יכולתו  של  האיש להתקדם...

      תוכל  לראות  אדם  שבצעירותו  היה  ג'ובניק,הוא  יקנה  גיפ  ענק  ומפואר  (אם יוכל)

      לפצות  את  עצמו ,על  שלא  סייר  בדרכי  הארץ, ולהראות "גיבור "בעיני עצמו וסביבתו.

      (למה  לנסוע על  פיל ?? אם  סוס עושה את העבודה ??)

      יתכן  שאותן  "קליפות"  מרכיבות  את  האגו ,ואולי  גם  בהן  יש  אי  וודאות

      וכמו  שאמר  ריצארד  פיינמן : אמרו  ש  12  אנשים  מבינים אותה, אבל  אף  אחד  לא  מבין אותה 

      ונילס  בוהר  אמר שמי  שחושב שהוא  מבין  ולא  חש  סחרחורת...לא  הבין.

      אז  זה  נכון  שגם  הקסם  של  סינדרלה  פג,  אבל  הנעל  שנשארה  היתה ממשית.......

      כך  גם  האגו...

      שמעון

      http://cafe.themarker.com/image/1916351/

        19/3/11 08:33:

      צטט: דיוטימה 2011-03-19 08:22:23

      אנשים עם הטבעות גנטיות ותרבותיות שונות יעשו דברים שונים מתוך תחושת החסך... הבחירה נותרת בידי הפרט כיצד לנתב את חייו עם הקלפים שקיבל. עבודות מחקריות רבות מראות מגוון רחב של ואריאציות, אפילו בין אחאים שגדלו באותו בית וינקו מאותם אם, כמו למשל מקרה של משפחה נחשלת מבחינה סוציואקונומית ולה ארבעה בנים. 3 הוגדרו בזמנו "יושבים על הברזלים", הולכי בטל, קצת שותים, קצת מסוממים ואילו הרביעי בחר ללמוד באוניברסיטה עבודה סוציאלית כדי להיעשות מדריך חבורות רחוב...

      נכון שאין דרך, לפחות בינתיים, להערים על הגנטיקה אבל יש מה לעשות עם "המורשת". העידן שלנו, עם הפסיכולוגיה על כל ענפיה והקואצ'ינג מכוונים בדיוק לעניין זה ויש הצלחות! הכל מתחיל בהכרה שלן היחיד שהתנהלותו המותנית מקדמא דנא, אינה עובדת לטובתו.

      פוסט מעורר מחשבה!

       

      תודה אסתר

      תמיד יש תקווה

      לעולם לא  יאזלו מקורות החיפוש ל"תיקון" המעוות

      לפעמים אפילו נצליח להערים על "המורשת" ולפעמים "המורשת" תערים עלינו

      לעקור אותה מן התת-מודע לעולם לא יעלה בידינו. בעת משבר ה"מורשת" הזאת תשתלט עלינו מחדש

      אנחנו נתקומם על ה"חוצפה" הזאת ששוב התת-מודע נותן לנו קווי התנהגות

       

       

      תגידי לי אסתר, זאת לא חוצפה מצד התת-מודע??

      לא היית שולחת את התת מודע במקרים כאלה לבית סוהר ? או לפחות לעבודות שירות, על התנהגות לא הולמת?

        19/3/11 08:22:

      אנשים עם הטבעות גנטיות ותרבותיות שונות יעשו דברים שונים מתוך תחושת החסך... הבחירה נותרת בידי הפרט כיצד לנתב את חייו עם הקלפים שקיבל. עבודות מחקריות רבות מראות מגוון רחב של ואריאציות, אפילו בין אחאים שגדלו באותו בית וינקו מאותם אם, כמו למשל מקרה של משפחה נחשלת מבחינה סוציואקונומית ולה ארבעה בנים. 3 הוגדרו בזמנו "יושבים על הברזלים", הולכי בטל, קצת שותים, קצת מסוממים ואילו הרביעי בחר ללמוד באוניברסיטה עבודה סוציאלית כדי להיעשות מדריך חבורות רחוב...

      נכון שאין דרך, לפחות בינתיים, להערים על הגנטיקה אבל יש מה לעשות עם "המורשת". העידן שלנו, עם הפסיכולוגיה על כל ענפיה והקואצ'ינג מכוונים בדיוק לעניין זה ויש הצלחות! הכל מתחיל בהכרה שלן היחיד שהתנהלותו המותנית מקדמא דנא, אינה עובדת לטובתו.

      פוסט מעורר מחשבה!

        18/3/11 08:47:
      החסך הוא המניע למילוי צרכים בלתי מסופקים, העבר בהחלט מעצב את אישיותו של האדם, מסכים עם דבריך.
        18/3/11 08:38:
      ,,,והשבע לא יבין את הרעב
        18/3/11 08:29:
      נכון, החסר (או החסך) (אשר בתת המודע) הוא אפילו המניע המרכזי של החיים...
        18/3/11 00:20:

      צטט: שרית הקריתית 2011-03-18 00:01:17

      קצת עשית עירבוב פסיכולוגיה אבל ניחא מה שמעניין זה איפה נמצא החסך שלך שצועק בין השורות ?

       

      שרית

      הבחנתי באחד הדמויות בפוסט שעשוי לייצג אותי?

        18/3/11 00:01:
      קצת עשית עירבוב פסיכולוגיה אבל ניחא מה שמעניין זה איפה נמצא החסך שלך שצועק בין השורות ?
        17/3/11 23:36:
      צבי, יש הוכחות שהצלחות גדולות החלו מהחסך, מהמחסור. אבל זה לא כל כך פשוט כיוון שצריך גם נתונות אובייקטיביים. השחקנים עולים לבמה לא רק על מנת לקבל את מנת האהבה שלא קיבלו, אני מכירה מספר שחקנים שעולים לבמה על מנת למגר את פחד הקהל שלהם. והם ממשיכים ועושים זאת ערב אחר ערב, כיון שמיד עם רדתם מן הבמה, הם חוזרים להיות הביישן, או המופנמת. תודה צבי על הפוסט היפה שלך ו* לאה

      פרופיל

      Zvi Hartman
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      titulic