מה אומרים עלינו השמיים? לאן אנחנו לוקחים את הכוכבים שלנו, לאן אנחנו לוקחים את המחשבות והרעיונות שלנו?

בשבת האחרונה, כשראיתי את הידיעה על הרצח המזוויע בישוב "איתמר", נזרקתי לתוך הפחד והחוסר אונים שלי. זה קשור להכרה שאני לא יכול לשמור על הילדים שלי, שאני לא יכול להגן עליהם כל הזמן.

מסתבר שלא רק אני, מדינה שלמה על מנהיגיה נכנסה לתוך הפאניקה. חוסר האונים הזה הציף את כולנו והוציא מאיתנו את הטוב ביותר: לנקום, להרוג, לפגוע, לבנות 1000 בתים בשם כל נרצח ועוד כהנה וכהנה ביטויים של חוסר אונים, של פאניקה ושל פחד טהור.

לפני שהתמקמתי לי בתוך הפחד, החלטתי להוציא את הראש החוצה, לראות את העניין באור אחר. לא את הרצח, הוא מזוויע, אלא את החוסר אונים והתגובה שלנו.

אני מתעסק בתאונות ובתוצאות הנוראיות הקשורות בהם. אני מנסה ללמד אנשים איך להימנע ממצבי סיכון בכביש ואיך, אם קרה משהו, להיחלץ מהם. או כמו שאני מציג בכל הדרכה שאני מעביר, אני רוצה לעזור לאנשים לא להגיע למקום בו אני נמצא בחיים שלי, שני אחים שנהרגו בתאונות דרכים.

אז הרצח לקח אותי לחוסר אונים, והחזיר אותי להכרה, שאני לא יכול להגן על הילדים שלי כל הזמן בכל מצב ובעיקר, שאני מוגבל ביכולות שלי כהורה.

אם איתמר, אור או אלי נכנסים לתוך מצב בעייתי, לא תמיד אני אהיה שם כדי לעזור או לחלץ ולכן כדאי שאני אעזר בגורמי חוץ.

כמו למשל באוטו. אני מוגבל בעזרה שאני יכול לתת להם במקרה של תאונה, ולכן אני משתמש בכיסאות בטיחות, הם משלימים את חוסר היכולת שלי. בנוסף אני בוחר להתנייד עם רכב כמה שיותר חדש ובטוח שאני יכול לאפשר לעצמי. הכל נעשה מתוך ההבנה שאני מוגבל ביכולת שלי כאדם.

תינוק שקשור היטב בתוך סלקל, מוגן ב- 70% יותר מתינוק שלא בתוך סלקל או שקשור שלא כמו שצריך. (לא סגור על האחוזים המדויקים, אבל זה הכיוון).

מה אני אומר? נהג שעולה שיכור/עייף/מסטול/שקוע בטלפון לאוטו, או הורה שלא קושר את הילדים, או קושר בכאילו כזה, רק כדי לצאת ידי חובה, בעצם שם עצמו במקום פנימי ולא מודע, של מי שהולך לפגוע במישהו היום.

בתוצאה הסופית, מה ההבדל בין אם הלכתי לפגוע במישהו במודע או אם פגעתי במישהו כי לא חשבתי מספיק רחוק על ההשלכות של המעשה שלי? התוצאה היא אותה תוצאה, הכאב הוא אותו כאב והחוסר אונים הוא אותו חוסר אונים.

ההבנה הזאת, היא הכוח שמניע אותי לעצור לנוח אם אני עייף, להתעקש על קשירה טובה, אפילו אם זאת נסיעה של דקה, תמיד להיות חגור, תמיד להיות מרוכז בכביש יותר מכל דבר אחר שאני עושה בזמן נהיגה, בין אם זאת שיחת טלפון ובין אם זה מוסיקה (רוב הזמן מוסיקה, טלפון זה נחמד אך לא כזה כייפי כמו מוסיקה).

בתחילת כל סרט בקולנוע מבקשים לכבות סלולארים כדי שזה לא יפריע להתרכז בסרט, הגיוני, בכל זאת שילמנו 35 ₪, חארם.

ובכביש? בכביש זה בסדר לפספס חלקים מהנהיגה? כנראה שיותר נוח לנו להחסיר פעימת לב או לגרום לאובדן חיים, כי על זה משלמים רק אחרי מעשה ולסרט אנחנו משלמים לפני. מה שנקרא בת יענה סטייל.