"הקמיצה שלנו מול הככרות שלהם" י. ויין בטוח היה כי הם אבלים וחפויים, ראשם מורכן ומכינים עצמם לגרוע מכל
המן הרשע קבל הוראה מאחשורוש: לקחת את מרדכי היהודי, להרכיב אותו ברחוב העיר ולקרוא לפניו "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". הלך המן ממקום למקום וחיפש את מרדכי היהודי עד שהגיע לבית המדרש. שם הבחין הוא בראש הישיבה מרדכי, המוסר את שיעורו בפני תלמידי הישיבה. המתין המן בירכתי בית המדרש עד לסיום השיעור, וכשזה הסתיים, התעניין המן על מה נסוב שיעורו של ראש הישיבה. לא מובא שהתלמידים התרגשו יתר על המידה נוכח הופעתו של צורר היהודים בשיעור כללי של מרדכי, גם לא מסופר שהם רצו להזעיק את רבם ממקומו בקיר המזרח. הם רק השיבו לו כי עוסקים הם בסוגיה של "קמיצה", ועל סוגיה זו מסר מרדכי את שיעורו. מה זה "קמיצה", התעניין המן, והתלמידים הסבירו לו, שכאשר ייבנה בית המקדש יקריבו את קרבנות המנחה והעומר, בהם הכהן מקיים מצוות קמיצה, ועתה לומדים הם את ההלכות והדינים של אותם קרבנות. מספרים לנו חכמינו ז"ל, כי באותה שעה אמר המן, הקומץ שלכם הכריע את עשרת אלפים ככרי כסף שאני נתתי לאחשורוש כדי להרוג את העם היהודי. והשאלה כמו נשאלת מאליה. מה הדבר המיוחד שראה המן הרשע בלימוד "קמיצה" יותר מכל לימוד אחר, מדוע הצהיר את הצהרת התבוסה דווקא כאשר שמע שבני הישיבה לומדים הלכות אלו? האם יש משהו בהלכות אלו יותר מכל נושא הלכתי אחר? אלא, מבארים לנו רבותינו, שכאשר אמרו להמן שברגעים הרי גורל אלו יושב מרדכי בבית המדרש יחד עם תלמידיו, בטוח היה כי הם אבלים וחפויים, ראשם מורכן ומכינים עצמם לגרוע מכל. לבטח, כך חשב, מרדכי אומר עימם וידוי, מחזק אותם במדרשים על מסירות נפש וקידוש ד´. אולי מתאר להם את הזכות הגדולה המצפה לאלו המוסרים נפשם ולא משתחווים לצלם. אך כאשר שמע המן הרשע כי תלמידי הישיבה בראשות רבם לומדים על בנין בית המקדש, הבין הוא כי אין לו כל סיכוי למולם. בארמון המלוכה עוסקים בהכנות האחרונות לקראת הריגתם של כל היהודים. מתכננים במרץ את הפיקוד על כל מאה עשרים ושבע מדינות אחשורוש, מוודאים שההוראה, להשמיד, להרוג ולאבד את כל העם היהודי הובנה ומיושמת כראוי בכל מדינה ומדינה. ששום מושל או ראש עיר לא מתחמק מביצוע ההחלטה, שכולם מוכנים ומזומנים ליום הגדול. וכאן בבית המדרש, כלל לא מתעניינים בזה, ועוד עסוקים באמונה שלמה בבנין ובתקומה, מתוך ידיעה ברורה כי כל הנאמר בתורה ובנביאים על בניין בית המקדש ועבודת הכהנים מוכרח להתקיים, ואם כה מוחשית אמונתם, אות היא שהיהודים ניצחו. מול תורה כזאת ונגד עם כזה, הבין המן, כי לא יוכל להם. גם אנו צאצאי צאצאיהם של יהודי שושן הבירה, שרדנו מאורעות וזמנים קשים מנשוא. אבות אבותינו חשו ונפגשו בנהרות של שנאה ודם מצד גויים שפלים שונאי יהודים. העם היהודי עבר סבל בל יתואר מכל צורריו ומבקשי רעתו. בכל מקום בו התגורר יהודי, פגש במוקדם או במאוחר במושג הקשה ששמו אנטישמיות ותרגומו: הצקות ורדיפות, עלילות וטביחות. בכפרים הנידחים ביותר ובמרכזי הערים הגדולות זיהו תמיד השכנים הגויים מי הוא יהודי ולמי עליהם להציק ולהרע. אך יסוד האמונה גדול ונר לרגלנו ומחזק את ליבנו בכל עת צרה וצוקה. אנו מאמינים באמונה שלימה בביאת משיח צדקנו, עיננו נשואות ליום בו פתאום יבוא ויגאלנו. ניוושע ונתפטר מכל הייסורים והמכאובים, ונצעד בעוז ובגאון למקום בו מעולם לא זזה שכינה מעם ישראל. יהודי מאמין יודע לנתב את כאבו וצערו לחיזוק האמונה והביטחון בד´. יהודי מאמין יודע כי הרוצה להינצל מחבלי משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים. זו היא התשובה היחידה למבקשי רעתנו ורק בכוח אמונה זו תנצח ה"קמיצה" שלנו את עשרת אלפים כיכר כסף [וכלי נשק משוכללים] שלהם.
"הצורך במודעות עצמית" מ. שוטלנד המדובר הוא באיום נפרד וכוללני הגלום בעצם הצבת העולם בו אנו חיים, בתהליכי שינוי וחידוש מתמידים
בעקבות כתבה מ"יתד-השבוע" בשבוע שעבר, בה נמסר על הויכוח האקדמי באשר לנזקי הקרינה ממכשירים סלולאריים, ביום ג´ החולף, כתבנו מאמר במדור "מבט", תחת הכותרת "מדע בדיוני". קצפנו יצא על ההתמקדות המוזרה בחששות, שגם אם סכנתן תוכח כיאות — עדיין ביחס לנזקים ידועים ומבוססים כהלכה שבאו עם מכשירי הטלפון הזעירים בתוך שאר "פלאי הטכנולוגיה" האחרונים — הרי הם בבחינת דקירת סיכה. המסקנה הייתה, שהמדובר הוא בבריחה מהמציאות, שהאקדמיה המערבית כופה על עצמה, בשל חוסר רצון להשתמש בכלי הגנה עצמיים, שיש בהם סתירה לאידיאלים של חופש. על המזבח הזה מקריבים הללו את חייהם וחיי ילדיהם, כאשר תחת זאת הם מראים אכפתיות מזויפת ורעשנית, מדברים זניחים ביחס. הכלל הוא, שמשום סיבה שהיא, אין להציב גבול בפני התפתחויות טכנולוגיות וצריך לקבל את הנזקים הנובעים מהם כגזירה שאין לעמוד בה. כעת לאחר שעמדנו על תופעה חיצונית זו, הבה נאזור עוז להביט גם אל תוך הבית פנימה: בעיקרו, הציבור החרדי מצויד במנגנוני הגנה ציבוריים, כמו ועדי הרבנים לענייני תקשורת ומחשבים. אולם אין בכך די. שכן, אבוי למי שממתין לפעילות ציבורית, תחת שאצבעו תהיה כל הזמן על דופק הסכנות הסובבות את ביתו, מתוקף אחריותו האישית. חוסר אכפתיות מעין זה, או השלמה חדלת אונים עם מדוחי המודרנה בבחינת גזירה שאין מה לעשות מולה, עלול לעלות בנזקים רבים. אכן בשולי הציבור החרדי ישנם כאלו, שכל אימת שעניין הסכנות הטכנולוגיות עולה לחלל האוויר, סופקים את ידיהם באומרם, "מה לעשות, זה מה שהולך היום". הללו המרשים לכל רוח חולפת לעולל להם כמרע יכולתה, לא תמיד עושים זאת רק מתוך חוסר אונים, אלא לעיתים אף בכוונת מכווין. אולם חזקה על יהודי שומר מצוות בעל חוט שדרה יציב כדבעי, שיעמוד על נפשו בערנות תקיפה נוכח איומים שונים שהזמן גרמם. אך אין בכך די. יש לדעת, שמעבר לבעיות מובהקות הצצות יחדיו עם מבול מוצרי התקשורת והמחשבים הנוחת עלינו ללא הפסק, קיימת שורת תופעות המצריכות התייחסות, אם לא כסכנות רוחניות, אז לכל הפחות כאתגרים אינטלקטואליים ויאה לציבור המחשיב עצמו ובצדק לאינטליגנטי, לא להתעלם מהן: למשל, מהפכת התקשורת המבוססת בעיקר על הטלפונים הסלולאריים, הביאה עימה את גודש הזמינות בכל עת, בכל שעה ובכל מקום. מתוך כך, אדם ממוצע מתעמת כיום עם כמות אנשים גדולה פי כמה וכמה מבעבר. ריבוי זה בתוך שאר גירויי ההתעניינות המופנים אליו, מפאת התפתחויות טכנולוגיות נוספות, מעמידים את מוחו בפני הצורך לתגובה שכלית רבה ומגוונת מכל מה שהיה מורגל בעבר. האם אין בכך השלכות למידת כושר ויכולת המוח שסוף כל סוף הוא אותו שהיה מקדם? אם אכן ישנם כאלו, כלום צריך לעבור עליהם לסדר היום? במילים אחרות, הייתכן ונמצא, שתופעות פסיכולוגיות, חינוכיות ואחרות המטרידות לאחרונה אנשי מקצוע ומחנכים, נובעות מחוסר מעקב ושימת לב על שינויים העוברים עלינו, רק משום שאין לזהות בהם סכנה רוחנית מובהקת? שאלות רבות מעין אלו, ניתן לשאול כיום על חידושים רבים באורח חיינו, שבעיקרם נובעים מהמהפכה הטכנולוגית המהירה העוברת על האנושות בזמננו. אכן אין בכוונתנו להציע, ק"ו שלא לדרוש להן פתרונות חד-משמעיים. אך ודאי שיש מקום להעלות את הצורך בשימת לב, באשר לכל חידוש הנוחת עלינו, אפילו אם ממבט ראשון המדובר הוא בפריט טכנולוגי שאין בו רעותה רוחנית ניכרת לעין. עם זאת, גם ממבט רוחני צרוף יש עניין לזהות את הבריח התיכון, המפעם בכל תהליך החדשנות הטכנולוגית כולו, הנלווה ואף גורם במישרין, לזירוזם של מאורעות בין לאומיים, שיש בהם משום שינוי סדרי עולם. הבה נכיר בכך, שמעבר למעקב הפרטני אחרי כל חידוש וסכנותיו הייחודיות, המדובר הוא באיום נפרד וכוללני הגלום בעצם הצבת העולם בו אנו חיים, בתהליכי שינוי וחידוש מתמידים. המדובר הוא ברוחות סער מהירות, שרק בכוח קיומן, עלולות לגרום היסח הדעת ובלבול שאחריתן מי יישורנו. עם הכרה זו נוכל להתמודד רק בכוח מודעות בלתי פוסקת, המבוססת על חוט שדרה תורני יציב כדבעי.
"סור מרע ועשה טוב" ש. ליזרוביץ ימי פורים מסוגלים להשיג הרבה טוב ולברוח מהרע האמיתי
הכניסה לימים הגדולים, הימים של "עד דלא ידע", מכילה בתוכה אפשרות לקניני נצח, הן בגשמיות והן ברוחניות. הימים הם ימים שבהם מקובל מפי צדיקים, כי הנאמר "כל הפושט יד נותנים לו" נאמר על כל אדם, בבקשתו לפני בורא עולם, זמן מסוגל לתפילה ולקבלתה, ולהתקרבות של ממש לקדוש ברוך הוא. חכמי המוסר מקפידים להדגיש, כי תמיד, כשמקבלים מתנה צריך להשתמש בה. אם חלילה המשתמש מוותר על המתנה, או אז לא די שאינו מקבל ממנה אלא להפך, יש עליו תביעה נוקבת ושאלה, למה? למה התעלמת ממה שקבלת. מובן איפה שחשוב, כל כך חשוב לנצל את ההזדמנות לתפילה ולכל אותם חלקים רוחניים, שלעיתים, נבלעים בטירוף העשיה. סיפור מופלא היה כאשר הגאון רבי אפרים זרח זלזניק זיע"א, השתתף בלווית מרן הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל, ומהלך ההלויה "לקח" ארבע שעות מתוך יום הפורים. למרות שרבי אפרים זרח זצוק"ל היה כל כולו שקוע בלימודו כל המעת לעת, הרי שמאותה שנה. הסתגר ללמוד, מידי שנה בשנה בפורים, בחדר סגור ללא הפרעות במשך ארבע שעות. "אני בלוויה של רבי משה" השיב למי ששאל. הלוויה הוכיחה, שניתן ל"הפסיד" ארבע שעות ביום הפורים, וכלום לא נפחת מעיצומו של יום... הסיפור מאלף בינה. עם קצת מחשבה טובה, יכול כל אחד להגיע לניצול נכון של פורים. תפילה מכל הלב, זמן של לימוד, והרבה הארת פנים שיכולה לבוא במקום מתח ולחץ שלעיתים מאיים להשבית את שמחת הלב. אך יש בו פן נוסף ביום הגדול הזה, כה אקטואלי, הנלמד מענייני המגילה. מי שמביט על המתרחש במסדרונות משרד החינוך והאוצר, מבין שיש אויבים ללומדי התורה. אנשים שמוכנים לעקור הכל, למען אינטרס כזה או אחר. מדהים להיווכח כל פעם מחדש, היאך יש מי שנלחם בעולם התורה, בלומדי התורה ובחינוך הטהור. להשמיד להרוג ולאבד רוחנית. כאשר הדבר מסווה באין ספור טיעונים, סברות ונסיונות להסביר כמה הם מנסים לעשות טוב לעם היושב בהיכלות תלמודי התורה והישיבות. בשיחותיו, עמד מרן הגר"א קוטלר זיע"א, על נקודה זו המודגשת בימי הפורים וכך כתב: "הם (היהודים באותה תקופה) סברו שההתקרבות הגדולה תהיה על ידי סעודתו של אותו רשע אכן לאמיתו של דבר היא גופא גרמה את הגזירה והמציאות מתנהלת בהשגחה לפי חוקים רוחניים, כי תכליתה היא כולה רוחנית וזו דרך התורה ולכן קיבלוה ברצון לא לבד שנחרצו אלא ברצון ממש שרצו בזה והרגישו החמדה והאהבה הטוב והיפה. " והוא ממשיך וכותב, תוך אזהרה להכיר את האויב האמיתי. "וצריכים להתחזק בידיעה הנכונה שכן הוא יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום. יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואילולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנא´ ´צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ד´ לא יעזבנו בידו´ והנה עוזר נקרא מי שמתעצם בעצמו ועוזרים לו וצריך שילחם בעצמו ואז בטוח בעזרת הקב"ה. והנה במלחמה ראשית כל אחד צריך לידע מי הוא האויב ועם מי צריך ללחום ומה הן כוונות האויב ומה מרה מלחמתו אם מתחלף האויב באוהב! דוקא ביום הזה, זה הזמן להתחזק בחלק הזה של ידיעת הטוב מחד, והערכת האויב מאידך, ולהתעצם בקיום ובקבלה.
"מחפשים את המתחפשים" ל.מאיר תחפושות? זה מזמן לא ענין של פורים... הן מלוות אותנו בכל יום, בכל פינה ובכל תחום!
מנהג התחפושות מנהג קדום הוא, מדורי-דורות. אולם בדורנו, דור של פריחה ושגשוג, דומה כי רבים לקחוהו צעד אחד קדימה. אם בדורות עברו, הוגבל הנושא לי"ד ולט"ו בחודש אדר, הרי שבדורנו, הוא משתרע בפועל על פני השנה כולה. הלא מה טיבה של תחפושת? הסתתרות מאחרי דמות שאולה... אם נתבונן סביב, נמצא, כי רבים מאתנו מנהלים חיים שלמים תחת זהות שאולה, מסתתרים מאחרי מסווה שבינו ובין דמותם האמיתית אין ולא-כלום, ואף מוכנים לשלם תמורת כך תג-מחיר יקר... דוגמאות? בבקשה... הדלפונים בדורנו, אלו שכיסם ריק וחשבון הבנק שלהם מציג מספרים נכבדים המייצגים את עומקו של המינוס — מתחפשים באורח-קבע לגבירים של ממש. צעירים אשר עד זה-לא-מכבר פגשו שטר של מאה שקל רק במגבית של הת"ת, מחזיקים לפתע סכומי-עתק, במזומן או בנדל"ן, וכבר נושאים הם ונותנים, קונים ומוכרים, לווים מכאן ומחזירים לשם, והכל לשם שמים, כמובן, בשביל שיוכלו לישב בהשקט ושלוה על התורה ועל העבודה... וטרם הזכרנו את הוריהם וחותניהם שהעמידו לזוג הצעיר בית-דירה כבעלי-בתים חשובים שבישראל, גם אם הם מתקשים לשלם על לחם וחלב במכולת... ומאידך, ישנם גם אלו שהפרוטה מצויה בכיסם, אולם כשנוגעים הדברים לצדקה — הם מתחפשים לעניים ורשים... מבלי שתובטח להם תפילה רבתי, על ידי מנין תלמידי-חכמים, שיעתירו על קברי הצדיקים שבכל העולם כולו — לא יראו מהם אפילו פרוטה שחוקה, ויעידו על כך עלוני וועדות הצדקה העושות מלאכת קודש, ומפיקות מערכי שיווק שלא היו מביישים את הטובים שבמשרדי הפרסום. בני עדות מסויימות, מנסים באופן מעורר השתאות להציג את עצמם כבנים לעדות אחרות, ולו כבנים-חורגים. לא יעזור אם יסבירו להם שזה לא כדאי, לא משתלם וגם לא עובד. הם ימשיכו לנסות. הם מוכנים להשליך מאחרי גוום מסורת מפוארת, להתערטל מנכסי-רוח עשירים, ובלבד שיוכלו להסתתר מאחרי דמות אשר נמצאת לדעתם בצד הנכון של המתרס... רבות מנשותינו, התחפשו זה-מכבר לגברים. כן. תנועות ´שוויון´ שונות, שבעבר לא ניתנה להן דריסת-רגל במחננו, חיות ובועטות כאן ועכשיו, גם אם מתחת לפני השטח. בעבר עזבו נשים את ביתן בלב כבד ויצאו במסירות נפש להביא טרף בכדי לאפשר לבעליהן לשקוד על תלמודם במנוחת הדעת, אולם בדורנו כבר ישנן המודות בפה-מלא, כי ה´פרנסה´ אינה אלא תירוץ. בכל פינה מתנוססות מודעות המבטיחות לנשותינו ´מימוש עצמי´, ´קריירה´, ועוד מושגים שמעולם לא היו קיימים בלקסיקון של בנות ישראל הצנועות והחסודות, שמצאו סיפוק מלא-חפניים בתוככי בתיהן ובטיפול היומיומי בילדיהן. ומשכך, מטבע הדברים, רבים מגברינו מתחפשים לנשים, שמים דגש ניכר על פרטי לבוש והופעה. יעידו על כך עמודי הפרסומת, המוקדשים ל´אופנת-גברים´, מושג אותו לא שיערו אבותינו. ו... לא. אל תטעו לחשוב. זו לא ´ירידת-הדורות´. זו בסך הכל תחפושת, שבעליה מתקשים להיפרד ממנה אפילו בימים בהם ממעטים בשמחה... ישנם גם אנשים חשובים באמת, שמתחפשים לפשוטי-עם. גדולי תורה, שחשיבותם עצמית ופנימית, מעולם לא ראו עצמם כניצבים מעל הסובבים אותם. ולעומתם, רבים אשר אין להם משלהם מאומה, ו´חשיבותם´ אינה נשענת אלא על זכות-אבות, או על העובדה שההשגחה העליונה הציבה אותם בפרשת-דרכים החולשת על צרכיו של האזרח הפשוט, נוהגים בעצמם גינוני שררה המפגינים כלפי חוץ את רוב-כבודם ויקרת מעמדם, ומסתתרים מאחרי דמות-שאולה, מכובדת מאין כמותה, היא ואפסה עוד. ישנם המתיימרים לטפל בכל תחלואי הדור, החל מקשיים בחינוך וכלה בעניני שלום-בית סבוכים, תוך שהם תומכים יתדותיהם על שיטות שונות ומשונות, פרי הגות מוחם הקודח של אנשים הרחוקים כמטחווי קשת מדרך ישראל סבא. אולם איש מהם לא יודה בכך... כל מומחה שכזה, יתייצב מאחרי מסווה רבני ויבטיח לקהל מעריציו הנאיביים פתרון-קסם לכל בעיה, על פי דרכם של רבותינו הקדושים... את ´עבודת המידות´, את ה´חשבון הנוקב עד דכדוכה של נפש´, לא תמצאו שם, אולם אנו? אנו קונים... אנו הלא אוהבים תחפושות, הלא כן? בקיצור, תחפושות, מזמן כבר אינן ענין של פורים. הן מלוות אותנו בכל רגע, בכל פינה ובכל תחום. אם נבקש לערוך רשימה של תחפושות אלו, דומה כי יכלה הגיליון והן לא תכלנה. ואם בכל זאת אינכם מוצאים את עצמכם מסתתרים מאחרי מסווה של איזו דמות שאולה, אל תדאגו... אתם כנראה נמנים על מחנהו של התורן, שתפקידו להתייצב בכל שנה לסעודת הפורים בבגדי היום-יום, ולהכריז בארשת חשיבות כי הוא? הוא התחפש לעצמו. ובעצם, אולי הוא צודק. אולי באמת זו התחפושת המקורית ביותר... |