♦ חיות האדם שרצחו את בני משפחת פוגל הי"ד, בעת שנמו את שנת ליל שבת בישוב איתמר, גילו שוב את פני האויב האכזרי והברברי ♦ המנחמים שהגיעו לבתי האבלים, מצאו משפחות שמתקשות להתמודד עם השכול, אולם נושאות את הכאב בצורה מכובדת, ואינן נגררות להטחת האשמות מיותרות, שלא יוסיפו ולא יעלו דבר ♦ הסיפורים המיוחדים על בני המשפחה, רק מדגישים את גודל האובדן ♦ קשה להשאר שווה נפש לנוכח העדויות על מה שארע בתוך הבית, ועל האופן בו נמצאו חמשת בני המשפחה, אב, אם ושלושה מילדיהם, שנטבחו ללא רחם ♦ המנחמים הרבים שהגיעו ב"שבעה", התקשו למצוא מילות ניחומין, אך יצאו מחוזקים לאחר ששמעו את הסבים והסבתות ואת שארית המשפחה — ובעיקר את הבת תמר, בת ה—12, שנחשפה ראשונה למראות הקשים ביותר, אותם לא תשכח כל ימיה ♦ הרצח הנתעב באיתמר מגיע לאחר שנתיים של הפסקת אש לא רשמית, עם תקריות פיגוע ספורות ומספר קטן יחסית של נפגעי טרור ♦ אי אפשר גם שלא להזכיר את ראה"מ נתניהו, שלא הפסיק להתגאות באומרו, כי השנה שחלפה היתה השקטה ביותר זה עשור ♦ הרצח באיתמר שובר לנתניהו את הסטטיסטיקה, אבל מהי אותה סטטיסטיקה, לנוכח הכאב המר שחשים באיתמר, יחד עם כל בני המשפחה ♦
"מדוע אתה מפחד מהאמריקאים", שאלה תמר בת ה-12 שנותרה שריד יחד עם שני אחיה הקטנים לאחר הטבח הנורא של משפחת פוגל הי"ד באיתמר. "ממה אתה מפחד". השאלה הופנתה לעבר ראה"מ נתניהו, שהגיע שעה קלה לאחר ההלוויה ביום ראשון השבוע, לנחם את האבלים. שקט השתרר בחדר. כולם כבשו את פניהם בקרקע. נתניהו בלע את הרוק, המתין כמה שניות וענה: "הם יורים, ואנחנו בונים"... נתניהו חזק בסיסמאות. חזק מאד. אבל הסיסמא הזו אינה יכולה לנחם את תמר, שראתה ראשונה את המחזה הנורא ואת גודל הזוועה שהותירו המרצחים חיות האדם בבית הוריה. הזעזוע עדיין ניכר ונשמע, בכל מקום בו מדברים על מה שארע בליל שבת קודש, לפני שבוע. הטבח הבלתי נתפס נוגע בכולם. כל מי שנחשף ולו במעט לסיפורים מתוך הבית, לא יכול שלא לכאוב ולדמוע. המחשבה על תמר ששכלה את הוריה ושלושה מאחיה, אינה מרפה. מה עבר בראשה כאשר פתחה את הדלת הסגורה ונחשפה למראות המזעזעים. מה עובר עכשיו בראשה של ילדה צעירה, שהמספידים בהלוויה קוראים לה להיות "אם המשפחה" — אמא קטנה. "איך אני יכולה להיות אמא", אומרת תמר וממררת בבכי. "אני עדיין ילדה", היא ממהרת ומשיבה, וכולם בחדר האבלים ממהרים לנגב את הדמעות. המגדל נפל התיאורים הנרחבים במהלך השבוע ב"יתד נאמן", סיקרו את האסון מכל היבטיו, כולל את מסע ההלוויה בו נטלו חלק רבבות. ולמרות כך, עדיין מזעזע לשמוע את העדויות ואת הסיפורים על משפחת פוגל הי"ד. נדמה שהסיפורים הללו אינם נגמרים. כל מנחם שמגיע לבית האבלים, מביא עימו עוד סיפור, עוד נקודה, עוד מבט, ועוד זוית. חלק מהמנחמים נשברים ואינם יכולים להוציא מילה מהפה. דוקא המילים שהם שומעים בתוך הבית, גורמות להם להתחזק. "באנו לחזק, נשברנו בפנים, אך יצאנו מחוזקים", הם אומרים ביציאה. בני המשפחה הכואבים מנסים למצוא נחמה בכל סיפור. סבתא צילה, אמו של האב אהוד הי"ד, יושבת שבעה עם בני משפחתה בנוה צוף. עשרות המנחמים שומעים ממנה, כיצד היא משחזרת בכאב את הפגישה האחרונה עם בנה כלתה ונכדיה, אותם לא תראה עוד. "היה זה בראש חודש אדר ב´. חגגנו יחד את ´משנכנס אדר מרבים בשמחה´. ישבנו אצלם בבית. אלעד בן הארבע בנה מגדל מקוביות. הוא בנה אותו גבוה-גבוה, ומאד שמח. פתאום המגדל נפל ואלעד בכה. ניחמנו אותו שלא נורא, כי אפשר לבנות מחדש. עכשיו המגדל שלנו נפל, אבל גם אנחנו נבנה אותו מחדש"... הסבתא מדברת על בנייה מחדש, אבל בשלב הזה בני המשפחה עדיין לא עוסקים בשאלה השגרה החדשה, אליה יאלצו שלושת הילדים להכנס בקרוב. עכשיו עוסקים בקבלת המנחמים הרבים. רק השלט נותר "יהיה לנו קשה מאד", אומרים הסבא והסבתא, הוריו אל אודי. "אף אחד לא לימד אותנו, איך מסבירים לילד בן שנתיים, שאמא שלו איננה. אנחנו בעצמנו לא מבינים מה קרה, אז איך נסביר את זה לילדים כה קטנים"... הסב חיים נזכר ברגע המר בו קיבל את ההודעה הקשה, וחוזר עליו שוב ושוב. הוא זה שאסף את שלושת הילדים שנותרו לאחר הרצח. "ישבתי עם שלושת הנכדים שחרב עליהם עולמם, ולא ידעתי מה לומר להם". הילד הקטן ישי מחפש כל הזמן את אבא שלו. הגדולים יותר לעיתים בוכים, לפעמים מחייכים, אבל מבינים: שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה. "אנחנו נעטוף אותם בחום ובאהבה" אומרים הסבא והסבתא משני הצדדים, אבל גם הם יודעים, שאת החום של אבא ואמא לא ניתן לתת. הכאב עצום. החלל גדול ובלתי ניתן למלא אותו. בני המשפחה מצד האם רותי הי"ד, ישבו שבעה בירושלים. בני המשפחה מצד האב אודי הי"ד, ישבו בביתם בנווה צוף. הבית באיתמר של משפחת פוגל נותר שומם. דממת מוות אפפה את המקום. על דלת הכניסה נותר השלט שתלו התושבים בישוב, כאשר האמא רותי, חזרה הביתה לפני שלושה חודשים, לאחר שילדה את בתה הקטנה הדס הי"ד. "למשפחת פוגל מזל-טוב להולדת הבת הדס. מאחלים: משפחת איתמר", נכתב בשלט, עדות לשמחה שהיתה בבית, זה לא מכבר. תמר הבת הבכורה, בוכה ומחייכת לסירוגין. בהלוויה לא היתה מסוגלת לגשת לחמשת הקברים הטריים, לאחר שראתה את הוריה ושלושת אחיה מדממים למוות רק יום קודם. המכתב מעל המיטה החברים שמגיעים לנחם ובני המשפחה נזכרים בסיפורים. הרב אביחי רונצקי, מרגש את כולם, כאשר הוא חוזר על הסיפור, אותו סיפר גם בהלוויה. בקול חרישי הוא מתאר את המפגש האחרון שלו עם הילד יואב בן ה-11 הי"ד, שישב בקידמת בית הכנסת בערב שבת ליד אביו, במרחק של מטר ממנו, כאשר נשא דרשה בעניין מעלת הקורבנות. "בדרשה בבית המדרש הוא נעץ בי מבטים מקשיבים. כשהגעתי לפה אחרי הרצח הבטתי בעיניו מבט קצר. זה היה מראה מבעית. הסתכלתי באותן עיניים והן מתות". הרב רונצקי היה מהראשונים שהגיעו לבית משפחת פוגל לאחר הטבח. "השעה היתה אחת אחר חצות. נמתי את שנתי. לפתע שמעתי צעקות: ´יש יריות, משפחת פוגל, בוא בוא´. זינקתי מהמיטה ורצתי במעלה הגבעה". "נכנסתי פנימה לתוך הזוועה הישר לחדר ההורים. קפאתי במקומי. שניהם היו ללא רוח חיים. בידי האב היתה חבוקה הדס התינוקת הקטנה. גם היא היתה דוממת. מתה. נראה שהאב ניסה לגונן עליה ברגעיו האחרונים, ולא צלח. משם עברתי לחדרו של אלעד. הוא היה שרוע בחדר, כולו מלא בדם. כמוהו גם יואב בן ה-4". הרב רונצקי מספר על המכתב שראה מעל מיטתו של אלעד ובוכה. "מעל המיטה היתה תפילה על חשיבות מצוות ´ואהבת לרעך כמוך´, שנכתבה בכתב ידו של אלעד. הוא ביקש מהקב"ה שיזכה אותו לאהוב כל אחד מישראל ולקיים בהידור את המצווה של ´ואהבת´". "ראשי היה סחרחר עלי", המשיך הרב רונצקי וסיפר. "יצאתי נסער אל האוויר הקר ועיני דומעות. בעתת המוות לא נתפסה". "איתמר, ירושלים ות"א" הכאב הנורא לא פסח גם על מי שביום יום, חולקים על הדרך הפוליטית של תושבי איתמר. יו"ר סיעת קדימה, דליה איציק, הגיעה גם היא לנחם את המשפחה, ואמרה כי הרצח היכה את כל העם, ימנים ושמאלנים כאחד. "מדובר באסון שאי אפשר לתאר, זה רצח מתועב". איציק דחתה את הדיבורים שעלו פה ושם, על אחריותם של המתישבים שבחרו לגור באיתמר. "אני לא יכולה לסבול את אותם אנשים, שאומרים לי ´זה איתמר ובגלל זה בוצע הרצח´. מי שרצח, לא מעניין אותו המיקום. אותו רוצח היה עושה את זה בתל אביב ירושלים ובכל מקום בארץ". למרות דבריה, היו כאלו שהמעיטו מהרצח ועברו במהירות לסדר היום. היה גם כלי תקשורת שמבטא את עמדות השמאל, שהבליט יותר את האסון ביפן, והעניק לרצח באיתמר עדיפות משנית. כאשר נשאל אחד הכתבים הבכירים באותו עיתון, מדוע סדר העדיפות מעוות כל כך, השיב: "מה שקרה ביפן זה ארוע בקנה מידה הסטורי, אבל נתנו ביטוי גם לרצח באיתמר"... הביטוי אמנם ניתן, אבל רק אחרי עמודים רבים שסיקרו את האסון ביפן, מה שמלמד בכל זאת על סדר יום פוליטי של כלי התקשורת, שגם ביום כזה עושה חשבונות קטנים וצרים. "הויכוח יכול להיות פוליטי" אומרת איציק, "אבל דבר אחד אסור שיקרה, כל עוד מדינת ישראל שולחת את האנשים האלה לשם, עליה להעניק להם את כל הביטחון". לדבריה, "ממשלה צריכה למשול. וממשלה שמחליטה שהמתנחלים שם, חייבת לתת את כל השרות, מעבר לכל ויכוח פוליטי". האתגר של גנץ הרצח באיתמר הביא לקיצו של השקט הביטחוני, שהיה קיים בשנתיים האחרונות (פחות או יותר), מאז החל נתניהו את הקדנציה השנייה שלו. הטרור הפלשתיני הכה שוב והפעם במקום רגיש ביותר — הגדה המערבית. מתכנני הפיגוע — צמאי הדם, ביקשו בדרך חולנית זו לסחוט את תשומת לב העולם, ולהעלות שוב לסדר היום את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. אולם בדיוק כפי שמדינת ישראל, לא קיבלה את תשומת לב העולם למרות התמונות הקשות שפורסמו, גם המרצחים לא קיבלו את מה שביקשו. העולם עסוק לו בצונאמי ביפן, וכל השאר נדחק לשוליים. בד בבד מבינים במערכת הביטחון, כי התיאום הביטחוני בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינית, נקלע עתה למשבר חריף. אבו מאזן אמנם התקשר לנתניהו כדי לגנות את הארוע, אבל ראה"מ ביקש ממנו לגנות את הרצח, גם בשפה הערבית ולהפסיק את ההסתה בשטחי הרשות הפלשתינית. עד כה אבו מאזן לא עשה את זה. הרצח הנתעב, מציב גם לרמטכ"ל החדש, בני גנץ, אתגר שאינו פשוט. מצד אחד הצליח השבוע גנץ בפעילות הפומבית הראשונה שלו, בפעולת השייטת שהשתלטה על הספינה שנשאה נשק. מאידך הוא נדרש להגיב על "קבלת הפנים הפלשתינית" של חיות האדם. גנץ לא יכול להבליג, ועליו יהיה להראות שהוא לא פחות מבצעי מהמועמד שנפסל לפניו — האלוף במיל´ יואב גלנט, שתמך תדיר בתגובות תוקפניות נגד הטרור, בעת שהיה אלוף פיקוד דרום. האתגר אינו פשוט, וגנץ מודע לאחריות המוטלת עליו. בינתיים עושה השב"כ מאמץ רב ללכוד את מבצעי הרצח, ולא תהיה זו הפתעה, אם עד ירידת השורות לדפוס, יודיעו כוחות הביטחון כי המחבלים נתפסו.
"לכתוב ולדמוע" "בזוית אישית יחיאל סבר" עיתונאים, כך נהוג לומר, איבדו זה מכבר את הרגש. האירועים הקשים עליהם הם נאלצים לדווח מעת לעת, שוחקים את הכאב, מאבדים את הטעם המר והחיוני של שותפות לצער, לחמלה של הזולת. כשהם שומעים על אסון, הם רואים את הכותרת. הם נוברים בפרטים רק למען המידע, ´לעשות עיתון´, עטופים בשריונית מפני כל התרגשות שהיא. הפעם, זה היה אחרת. גם השחוקים והקשוחים, נשברו. סיקור הטבח האכזרי באיתמר, בו נגדעו באכזריות חייהם של זוג הורים ושלושת ילדיהם, בהם תינוקת בת שלושה חודשים, נכתב כשהאצבעות רצות הלוך ושוב על גבי המקלדת, שורפות מצער. אין הגדרה אחרת. העדויות המזעזעות, המראות הקשים שהגיעו אל שולחן המערכת ונחסכו ברובם מהקוראים, צובטים את הגרון. העיניים דומעות מעצמן. דברי הנהי והמספד קורעי הלב וזעקות השבר בהלוויה ההמונית, התיאורים המחרידים של הרצח החייתי, כל אלו הופכים בימים טרופים אלו את עבודת הכתיבה לקשה מנשוא. קשה לכתוב כשדמעות מטשטשות את מסך המחשב. קשה עוד יותר המחשבה שאינה פוסקת על אותה משפחה יקרה שעלתה בסערה השמיימה בדרך כה נוראה. מראה התינוקת הקטנה והמחשבה הבלתי-נתפסת על הסכין שפילח את גופה הזעיר; מראם של הילדים הטהורים וההורים הנפלאים מתבוססים בדמם; המחשבה שחולפת ומרעידה את גוו של כל אדם על המאבק הקצר והנורא של האב עם המחבלים צמאי הדם, מאבק שארך כמה שניות, כאשר האב מגונן בגופו על בתו הפעוטה; ההרהור המצמרר על האם המסורה שקמה משנתה בחושיה האימהיים לבדוק מה עם ילדיה, לאחר ששמעה רחשים, נתקלת לפתע במחבל חיית האדם שתקפה בלהב הסכין; היש זעקה שיכולה לזעוק את הטבח המחריד? היש קולמוס שיכול לתאר את הנורא מכל? בני משפחה הנופלים שדודים אל מול המרצחים השפלים? לעיתים, הידיים כותבות, אך הלב, הלב נמצא הרחק-הרחק, הוא נמצא אי-שם, בבית באיתמר, שנותר כעת שומם, עם כתמי דם ומשחקי ילדים. היכן שהמילים כבר אינן יכולות לנגוע, הלב ממשיך ומזיל דמעה, מייחל לרגע בו יקוצו וירננו שוכני עפר, וד´ יאמר לצרותינו די. לא נותר, אלא, להתנחם במילות התפילה המרגשת "אב הרחמים", הנאמרת לפני תפילת מוסף בשבת קודש — "וניקיתי דמם לא ניקיתי וד´ שוכן בציון... יוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך... כי דורש דמים אותם זכר...". תהא נשמתם הטהורה צרורה בצרור החיים. |