אני רוצה לנשק את רן דנקר. לא כל הזמן, כמובן, אבל מעת לעת מתפשט בי רצון לנשק אותו. כשזה קרה לי בפעם הראשונה נלחצתי. הייתי באמצע שחיית הבוקר והרצון לנשק את רן דנקר הוביל לבליעת מלא מים ונפנופי ידיים לכל הכוונים.

בפעם השלישית שמתי לב שהרצון לנשק את רן דנקר אינו מלווה בזקפה.

ניסיתי לברר עם עצמי למה אני רוצה לנשק את רן דנקר, ומצאתי כמה תשובות אפשריות שאף אחת מהן היא לא "אוי ואבוי אני הומוסקסואל רחמנא ליצלן":

1. שעמום.

2. רן דנקר, עושה רושם, הוא מאמי אמיתי, כזה שלא אומר לא אף פעם מה שאומר שיהיה לי די קל לנשק אותו, ותכל'ס אני לא אוהב להתאמץ.

3. הביוגרפיות שלי ושל נינט יתאחדו, ולו לשורה אחת.

4. אמנים זקוקים לחיזוקים. והרבה. יש להם חברים, ומקורבים, ומעריצים, וסוכנת שאומרת להם שהם גדולים עד חד-פעמיים, אבל זה לא מספיק, זה אף פעם לא מספיק, ואז הם מגייסים לעזרתם סמים, מקובלים, קבלה וקואצ'ריות סקסיות. השפתיים שלי יותר טעימות מהרב הושעיה פינטו, פחות יקרות מקוק והאינטואיציה שלי גורסת שהן עדיפות אפילו על אורית שר. למעשה, הנשיקה עם רן דנקר יכולה להפוך לטרנד לוהט, וכל השחקנים/זמרים/טאלנטים יבקשו ממני לנשק אותם, ומי יודע, אולי ב-2010 יצוץ איזה צעיר מתלהב שיפרסם פוסט בשם "לנשק את תמיר לינהרט", מה שיהיה חת'כת חיזוק בשבילי.