ממרשמלו למרתון- פרק ג'

נובמבר 2009. חודש שישי לאימוני הריצה מאז שהחלטתי להתחייב למרתון הראשון שלי, ובעצם מאז שהתחלתי לרוץ בכלל. 4 ריצות בשבוע, 4 פעמים השעון מצלצל ב-5:30 בבוקר, ואני קם כמו ילד טוב. קפה והחוצה. אפילו בגשם, כשהוא מסכים לבוא.

רק לפני 3 חודשים ריצה של  10 ק"מ ברציפות נראתה לי כמו מרחק בלתי אפשרי בעליל, והנה אני עובר בשבת 26 קילומטר כאילו אני קנייתי זועם.  מדהים כמה גוף האדם הוא מכונה משוכללת. המרחקים בשבתות עולים ועולים, ואני כבר מוצא את עצמי רץ כבר 15 ק"מ בריצה אחת באמצע השבוע, ממש לא להאמין. אפילו הכרס כבר מתחילה להעלם לה, ועולה הצורך להחליף את המלתחה שלי למשהו שפחות מזכיר אוהל 12.

הרבה תובנות מגיעות עם הריצה. צדקו כשאמרו לי בטירונות שצריך ללמוד דרך הרגליים. קשה לתפוס את משמעות המשפט הזה עד שממש עושים את העבודה. אני מוצא את עצמי מסביר בתוך הראש במהלך הנסיעה הביתה למה לא כדאי לי התאמן הערב: אני עייף-אני מכיר את הגוף שלי-אני צריך מנוחה. אני כמעט ומתפתה, אבל אז אני מזהה אותו. העורב מדבר. סתום את הפה, אני אומר לו בתוך הראש, ודווקא הולך לרוץ. שיידע.

אפשר לדבר על זה, ללמוד על זה, לחשוב על זה, לנתח את זה ולהשוות את באקסלים כמה שאנחנו רוצים. אבל בסוף צריך לנעול נעלי ספורט ולרוץ. הגילוי ממש מזעזע עבורי. כל ההשכלה, התארים האקדמיים, הספרים, הכל נחמד. בסוף, אין לך שום יתרון. אתה והמסלול. בלי קסמים, רק זיעה.

זה נכון בכל מקום. כל פרויקט שתיקח על עצמך, בין אם זה יהיה למצוא עבודה חדשה, להקים עסק, למצוא בן או בת זוג, לשפץ את הבית או לרוץ מרתון, יתחיל באותה צורה. התלהבות. אבל אז יתחילו הקשיים, ואחריהן המחשבות של "אז למה אני צריך את זה?". וזה בדיוק הרגע לתת לעורב בראש, אבל חזק. האמריקנים קוראים לזה “With Extreme Prejudice”, מה שמתורגם לעברית כ"לירות כדי להרוג", אבל אני אוהב יותר את התרגום שאותו אני מבין כפשוטו:"עם דיעה קדומה רצחנית". אז אני נכנס בנבלה, עם דיעה קדומה מאוד לא נעימה עבורו.

דרך נוף כרמל. 40 ק"מ של דרך עפר בין חיפה ליקנעם, דרך ההר. נוף שלא יאמן. עד היום אני מתרגש כשאני רץ שם. חזירים ושועלים חוצים את דרכי בכל פעם. בוקר אחד אני מחליט לנצח את העלייה הגדולה.

העלייה הגדולה היא קילומטר וחצי של שכרון חושים, עם עליה של 120 מטר בגובה טופוגרפי, שזה על פי חישוב מהיר קורע את התחת, אבל ממש. כבר ניסיתי לרוץ בה כמה פעמים, אבל מצאתי את עצמי הולך באמצע ושונא את עצמי.

אני מתחיל לאט, אבל העליה לא מרחמת. מיד היא נלחמת בחזרה. אחרי 150 מטר העורב כבר צורח לי באוזן. אני בוחר להתעלם ממנו בינתיים. הדרך לא נגמרת. שעון הדופק שלי כבר מראה 175, שמשמעותו שאני מתאמץ מידי. אני מאט, אבל הדופק לא יורד. אני כבר לא שומע את המחשבות שלי מעל צרחות העורב, ומנסה לאטום את האוזניים מהצד הפנימי. אפילו את המוזיקה באוזניות אני לא שומע מעל ה"תפסיק!תפסיק!תפסיק!" שלו.

אני מתחיל להגיד לעצמי: my feet hurt ‘cause I’m kicking ass שוב ושוב בתוך הראש. חוזר על זה כמו מנטרה, ולהפתעתי זה עובד. הראש מצטלל, הנפש שקטה וכבר ברור לי שלא אפסיק. שוב המוזיקה נשמעת באוזניים, ואני נותן לשיר של אמינם למלא את הראש. הדרך מתעקלת וכבר רואים את סופה. העורב כבר שותק ואני טס את המטרים האחרונים בתחושת ניצחון. זהו, מעכשיו העלייה הגדולה היא חלק מהתפריט. 

כשחזרתי הביתה חיפשתי בפורומים באינטרנט מה זו המנטרה הזו שהצילה אותי בדרך למעלה. מסתבר זה נשק ידוע של רצים למרחקים ארוכים. טוב להיות חמוש, with extreme prejudice.   

 הצטרפו אל המנויים לסדרות הטיפים החינמיים שלנו: כיצד להפוך מבטטת כורסא לספורטאי (וגם לאבד את הכרס בדרך).  ההצטרפות באתר של אלי שחף