פוסטים פופולאריים
-
לֹא הִכַּרְתִּי אֶת אַבְרָם
8/5/11 | 1057 צפיות
-
נוֹנָה
6/4/11 | 1305 צפיות
-
שִׁיר לְעִיר שְׁטוּפַת כִּסְלֵו
21/11/11 | 878 צפיות
-
בְּמִּדְבָּרִיוֹת צֵל-גֶּשֶׁם*
8/3/11 | 905 צפיות
-
כשזה חוזר
30/3/11 | 946 צפיות
-
וִתּוּר
20/3/10 | 870 צפיות
פוסטים אחרונים
- יָנוּאָר 6/1/12
- גילוי "נאות" - מכתב לכל חבריי בקפה 25/11/11
- שִׁיר לְעִיר שְׁטוּפַת כִּסְלֵו 21/11/11
- עוֹד רֶגַע יִתְגַּלֶּה 12/11/11
- שְׁלֹשָׁה הִרְהוּרִים קְטוּעִים חֲתוּכִים גַּס 10/11/11
- שָׁלֹשׁ בְּלַיְלָה, וְדַקָּה. 29/9/11
בֵּינֵינוּ -
בֵּינֵינוּ / (רִשּׁוּם)
בֵּינֵינוּ –
(אֹמֵר לִי קוֹל פְּנִימִי)
יוֹתֵר מִדַּי הָלַכְתִּי לִקְרָאתֵךְ.
בְּעִקּוּלִים אָמְנָם, בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה,
נָכוֹן,
אֲבָל הָלַכְתִּי.
וְאִם כְּבָר מְדַבְּרִים פָּתוּחַ,
יוֹתֵר מִדַּי שִׁדַּלְתְּ אוֹתִי לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים.
כִּי לִפְנֵי שֶׁבָּאוּ עָלֵינוּ הַמּוּנָחִים הַמִּקְצוֹעִיִים
וְגָזְרוּ עָלֵינוּ שֵׁמוֹת
וְהָפְכוּ אֶת הֶהָפִיךְ לְבִלְתִּי הָפִיךְ
וְסָתְמוּ אֶת דַּרְכֵי-הַמִּלּוּט בְּעִסַּת חֳרָבוֹת
הָיִינוּ מְגָרְשִׁים אֶת הַשֵּׁדִים בְּתַחְבּוּלוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת:
"נִיסִים, נִיסִים, בּוֹא מֹתֶק... תְּגָרֵשׁ אוֹתָם! "
וְהֵם הָיוּ בּוֹרְחִים, הַפַּחְדָנִים.
אוֹ –
שֶׁעִם חֲלִיטַת מַרְוָה וְקָמוֹמִילַה הָיִינוּ מַרְגִּיעִים
אֶת כְּאֵבֵי הַלֵּב,
וְהֵם הָיוּ נִרְגָּעִים, הַתְּמִימִים.
הָיָה אָז אֹרֶךְ-רוּחַ אָפְנָתִי.
הָיוּ גַּעְגּוּעִים.
נִצָּב שָׁם בַּיִת.
וְהָיְתָה אֲוִירָה אֶלַסְטִית שֶׁל תְּחִלַּת-חַיִּים
כְּמוֹ בַּד עָמִיד עַל עוֹר הַגּוּף שֶׁהִפְרִיד אֶת תֹּפֶת הָאֶתְמוֹל
מִשְּׂרֵיפַת הַמָּחָר.
* חִזְרוּ אֵלַי נְסִבּוֹת מְקִלּוֹת
מִלִּים תָּרִימוּ טֶלֶפוֹן
תִּתְעַנְיְנוּ מָה מֶזֶג הָאֲוִיר אֶצְלִי בַּדָּם
כִּי אִם בִּכְלָל נִשְׁאַר אֶצְלִי עוֹד מֶזֶג, הֲרֵי שֶׁהוּא רָווּי בְּכֹל
חֻמְרַת הַדִּין.
וְעוֹד (אוֹמֵר לִי קוֹל פְּנִימִי)
שֶׁלְּאָן שֶׁלֹּא אָזִיז אוֹתוֹ, יִהְיֶה הַסּוֹף, עֲדַיִן:
סוֹף.
לוני ר. |
תגובות (42)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לוני,
השירה שלך, תופסת אותי בגרון, מדמיעה.
משכנעת ולופתת.
ולמרות הקמומילה והניסים, מרקידה לעיני שדים,
מביאה צער על כל מה שבלתי הפיך וחסר מילים.
שירה נדירה.
תודה.
דפנה.
לוני,
שיח פנימי נוקב בו הקול הפנימי, קול המצפון בא בחשבון עם קולות אחרים
מאפשרים, מצדיקים, אנושיים, הנקראים לסדר. הקולות החיים,
קולות הנעורים שחיו את ההווה, ביטאו את תשוקת הרגע. ובהווה אחר, הקולות האלה רדומים.
ובאינטגרציה של קול אחד, של זמן שלם, הווה המודע לאתמול,
הרואה את המחר עולה נוסטלגיה לרגעים ולמקומות שבהם הדם הבעיר את המילים -
וכאן מתקדשת המילה כמחוללת מזג, כמחולל שירה.
שיר מצוין הנקרא בנשימה אחת של דיבור טבעי, חי, נושם,
וחלקים נדירים שאחד מהם אני לוקחת אליי:)
מִלִּים תָּרִימוּ טֶלֶפוֹן תִּתְעַנְיְנוּ מָה מֶזֶג הָאֲוִיר אֶצְלִי בַּדָּם
תודה!
לוני, איזה יופי. אפשר כמובן לקרוא כשיר ארספואטי אבל לדעתי לא רק.
במיוחד אהבתי את:
הָיָה אָז אֹרֶךְ-רוּחַ אָפְנָתִי.
הָיוּ גַּעְגּוּעִים.
נִצָּב שָׁם בַּיִת.
וְהָיְתָה אֲוִירָה אֶלַסְטִית שֶׁל תְּחִלַּת-חַיִּים
כְּמוֹ בַּד עָמִיד עַל עוֹר הַגּוּף שֶׁהִפְרִיד אֶת תֹּפֶת הָאֶתְמוֹל
מִשְּׂרֵיפַת הַמָּחָר.
שהוא קטע פשוט נפלא. מזכיר לי איזה שיר (רמיזה דקה מאוד), אולי "כמו צמח בר" אבל אני לא בטוחה.
תודה. מירה
הקול הפנימי המתוח הזה יודע לעקוף מהמורות ולהתבונן על מה שאחר ולמחות
בשירה מצמררת:)
חִזְרוּ אֵלַי נְסִבּוֹת מְקִלּוֹת
מִלִּים תָּרִימוּ טֶלֶפוֹן
תִּתְעַנְיְנוּ מָה מֶזֶג הָאֲוִיר אֶצְלִי בַּדָּם
אני אוהבת את שירתך, משוררת יקרה
ליאורה
בֵּינֵינוּ לוני - זה הרישום הכי פואטי שראיתי בחיי.
רישום משמעו סקיצה ובמקרה זה סקיצה מחשבתית ולא ליטוש והתייפפות של צבעים. יחד עם זאת, רישום עשוי להיות גם משהו התחלתי ועדיין לא סופי עם אפשרות של שינויים.
השיח האישי הפנימי (בינה לבין עצמה) הוא האדרת העבר עם תחושה מנצחת שמה שהיה, היה ולא ישוב יותר.
לכאורה, פעם הדברים היו פשוטים יותר, או כפי שקראת להם נְסִבּוֹת מְקִלּוֹת. כיום יש מונחים מקצועיים ושמות שמדביקים לכל תופעה וזה הופך אותה לבלתי הפיכה.
את פונה אל העבר כאילו היה חבר טוב וחסרונו מורגש:
מִלִּים תָּרִימוּ טֶלֶפוֹן,
תִּתְעַנְיְנוּ
מָה מֶזֶג הָאֲוִיר אֶצְלִי בַּדָּם.
כמה כואב חוסר התעניינות מצד חבר. אולי היית צריכה לכתוב "מילים שילחו לי ס.מ.ס." :)
חג שמח יקירתי
אלה בפירוש שורות בשירת מופת
חִזְרוּ אֵלַי נְסִבּוֹת מְקִלּוֹת
מִלִּים תָּרִימוּ טֶלֶפוֹן
תִּתְעַנְיְנוּ מָה מֶזֶג הָאֲוִיר אֶצְלִי בַּדָּם
כִּי אִם בִּכְלָל נִשְׁאַר אֶצְלִי עוֹד מֶזֶג,
הֲרֵי שֶׁהוּא רָווּי בְּכֹל חֻמְרַת הַדִּין.
כל שיר שלך - חגיגה וכאב. גם כאב למוחי המבקש לעצמו הסבר כמעט בכל מחיר.
וכבר מזהה כאן רגשי צער ואף חרטה על העבר ואולי רצון (או מאבק בין רצונות) לתקן את שאי אפשר, להחזיר את הגלגל אחורה כשהזמן נע ב"אכזריות" וב"חכמה" קדימה. ועלינו כבוגרים לקבל זאת.
אולי יש דרך תיקון והיא דרך השיר, המאפשרת ליבון ומחשבה טובה וסולחת. גם לעצמךָ (על מי אני מדבר, על עצמי?)
אפשר גם, אם רוצים, לשאול אל מי יוֹתֵר מִדַּי הָלַכְתִּי לִקְרָאתֵךְ. בְּעִקּוּלִים אָמְנָם, בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה (עוד שורה כבירה ואף אוקסימורונית) וכו,
כי יש כאלה שמולם אין חובת פשרה וסליחה,
ויש (שוב בשם עצמי) שראוי, אם לא חובה, עלינו...גם לשאול אם מלכתחילה לא גזרנו דין קשה מדי שאינו מביא בחשבון את גבולותיו, יכולותיו, תרבותו המעצבת (גם אם מעצבנת) של האחר/ת
מה שהיה היה
מתאר לעצמי שלא היית משנה כלום לו היית חוזרת בזמן
והסוף, הסוף ידוע מראש
הכתיבה שלך יפהפיה