"וזה יהיה השיעור האחרון שתלמדי ממני".
***
אני חושבת שזה הפוסט הקשה ביותר שנאלצתי לכתוב מאז ומעולם. תמיד חשבתי שבשביל לכתוב באמת, צריך לחוות באמת. כותב טוב צריך להיות נוירוטי, הרסני כלפי עצמו וכלפי הזולת ולכתוב מבפנים. והנה, אני חווה את כל הפחדים שלי ברגע זה ממש, אז אני כותבת מבפנים. המחשבות שלי מתרוצצות לי בראש, קלות-רגליים, כמו ילדים בגן שעשועים. אני מנסה לתפוס אותן וליישר אותן לטור אחד ארוך, שבו אקרא לכל אחת לגשת בתורה. אני לא מצליחה. אני שקועה עמוך בתוך הבוץ הזה, שוקעת לתוך מצולות הייאוש ומפסיקה לנשום.
יש לנו היסטוריה, היסטוריה של ארבע שנים כמעט. סיפור אהבה יוצא דופן, כששנינו ידענו שלא יהיה לו המשך מעבר למילים כתובות על מסך. הרבה לא ידעו עליו, ואלה שיודעים - לא פה עכשיו כדי שאוכל לפרוק. אני שונאת לכתוב על רגש, אבל אין לי איפה לפרוק, איפה לצרוח שהגבר שאהבתי באמת - מתחתן. הוא יפה, הוא חד ורגיש באותה נשימה, הוא כריזמטי כל-כך, בטוח בעצמו, מנהיג אמיתי. זכר אלפא שסביבו התרוצצו אלפי נקבות, שהיו מסתפקות רק בלהעביר איתו את הלילה. אבל אני הייתי משהו מיוחד. ידעתי את זה גם מבלי שיגיד לי. היה בינינו חיבור מיסטי, הרבה מעבר לרצון או לצורך. אינספור פעמים נתקלנו ביד הגורל שמזמנת לנו אירועים שהותירו אותנו פעורי פה. תמיד התחברנו האחד לשניה מהמקומות השפלים ביותר ומהמקומות העוצמתיים ביותר. ביחד, כנראה שהיינו בלתי מנוצחים. פורים עכשיו. ואני עוטה על עצמי גלימה שבה אני חזקה מספיק בשביל לעבד את המילים האלה "יש לי מישהי. יש מצב שאני בדרך לחתונה". יש לו מישהי והוא בדרך לחתונה. בסדר, מה זה אומר? שיש לו מישהי ושהוא בדרך לחתונה. הייתי שמחה לציין גם את כל הרפש שאפיין את הקשר שלנו, יחסים של הרס וכאב, אבל אני רוצה לזכור אותו אחרת, אולי כמי שחדר לי אל תוך התודעה וביתק את הבתולים הקוגנטיביים שלי, הרגשיים, ההתנהגותיים, הרוחניים...את כל הרבדים שאף אחד לא הצליח לגרות מעולם.
"אני מתגעגעת אליך" אמרתי לו. והוא רק שאל "למה?"
"כי אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים." והוא רק שואל "למה?"
"כי אני לא מצליחה להפסיק לאהוב אותך."
"יש לי מישהי". הוא מנחית את הפצצה, ואני לא מעכלת לכמה דקות, כמו הודעת אבל. אני מרגישה צורך עז להקיא. אני מנסה לגשש - מי היא ומה היא, אבל הוא רק מספר שהיא מחוץ לתחום. וכשהוא אומר את המשפט המוכר הזה, אני יודעת שהוא מתכוון לזה ושהיא באמת חשובה לו. ואז אני מרגישה את המילים האלה צורבות בבשרי.
אני מנסה להישאר מאופקת ולא לבכות לו. "אתה יודע, זה כמו בפאנג שוואי - צריך לזרוק את הזבל החוצה כדי שיהיה מקום למשהו חדש".
"שזה אומר?" הוא שואל באדישות גמורה.
"ברגע שזזתי הצידה, היא נכנסה - משהו חדש וטוב." אני עונה לו כמעט מתפרקת.
הוא שואל על הגברים שהיו לי אחריו, ואני רק אומרת שאלה עוד כמה אפסים שההרס העצמי שלי משך אליי.
והוא מכניס לי מכה נוספת מתחת לחגורה. "יש מצב שאני בדרך לחתונה."
ואז, גדול פחדיי מתממש לנגד עיניי...כשלא יכולתי להבין מה זה להיות בלעדיו, אני צריכה להתחיל להבין...וזה כואב ובלתי נתפס שזכר האלפא הזה, שלא יכול היה לראות את עצמו עם אישה אחת, מתחתן. ואני רק חושבת לעצמי עד כמה היא מיוחדת שהיא הצליחה להביא אותו לשם. ואני מתפלשת בתוך עיסה של כאב וקנאה.
אני ממלמלת "מזל טוב" טיפשי ושותקת. גם הוא שותק.
"קיבלתי את ההודעה שלך." הוא אומר. אותה הודעה שאלמלא שלחתי, כדי להתנצל על הריב האחרון שלנו, לא הייתי יודעת בכלל שהוא מתכוון להתחתן. הוא מטיח בי מילים כואבות שהגיעו לי - חוסר בגרות, מניפולציות, חוסר רצינות ואינספור אכזבות. אני בולעת אותן בשקט - זה מגיע לי, זה המעט שאני יכולה לעשות. העדפתי שישליך עליי את ברקי הזעם שלו מאשר שישתוק, או גרוע מכך - שישאר אדיש. כשהוא היה שקט, אז היה לי ממה לפחד, כי אז הוא באמת כועס.
"לא ציפיתי שתבין. אף אחד לא באמת יכול להבין עד שהוא לא נמצא שם." אמרתי לו. משפט כללי מדי שיכול להסביר בצורה הטובה ביותר את הריב שלנו, את חילוף הירי המילולי.
"כמה נמוך את מרגישה עכשיו?"
"הכי נמוך שאפשר." עניתי נכלמת.
"כי תפסת את עצמך מנסה לדמיין איזה תפקיד תוכלי למלא בשלב הזה של חיי?"
"כן. שום תפקיד."
"תראי לי אותך עכשיו. את המבט שלך."
*** המבט שלי ריק ועייף נוכח הזוועות. הייתי שמחה לעצום עיניים ולהקיץ מחלום הבלהות הזה. אבל זו המציאות הארורה שיש להתמודד איתה פעם אחר פעם, בייסורים מתמשכים, ללא מנוח. לקבל סטירה ועוד אחת ועוד אחת, ולפחד להרים את הראש.
***
"לא, אני לא יכולה."
"טוב. בכל זאת, ניסיתי. אבל את לא מצליחה להבין מתי את צריכה להרפות וללכת את הצעד הנוסף הזה שגבר מבקש ממך."
"אני מבינה, אבל לא יכולה. הראש עובד במנותק מהגוף. ולמה לי בכלל?"
"כנראה שלעולם לא תדעי. בעצם, את צריכה לדעת. זאת הייתה הדרך שלי לנסות משהו אחרון לפני שאסתום את הגולל."
"מה זה כבר היה משנה? זה רק היה ניסיון שלך לראות שהצלחת. לנסות להוכיח לי שאתה יכול ואחרים לא. משחקי אגו כאלה. אבל אם זה "מנחם" אותך, אתה הצלחת הרבה יותר מכולם. לא משנה במה."
הוא מחייך אליי. "טיפשה. כך היית וכך תישארי. משחקי האגו שלי הסתיימו ברגע שנפתחתי מולך. טוב, זה מיותר."
"זה לא. תעשה איתי חסד אחרון."
"רציתי לבדוק האם את מסוגלת לעמוד בפיתוי, ולא להגיד "לא" למשהו שאני מבקש למרות ששנינו יודעים שרוב הסיכויים שתגידי "לא". האם את תדעי להרגיש מתי אני כ"כ זקוק, נואשות, ל"כן" שלך, כדי שיהיה לי כוח להמשיך איתך. הנה. זאת האמת. אבל יש אמיתות שאחרי שהן נאמרות, הן מאבדות מהערך שלהן. וזה יהיה השיעור האחרון שתלמדי ממני." *** אני חושבת לעצמי - "זה לא מספיק כואב עכשיו, כי זה עוד לא מתעכל. כמו אלכוהול, אני ארגיש את ה"איכסה" באמת רק מחר.
***
ואכן, זה השיעור האחרון שלמדתי ממנו - תמיד להשאיר רווח של שורה ביני ובין הגבר שמולי. |