מורי ארצנו נאבקים כדי לשרוד.

ההגיון אומר, שכאשר אדם הולך ללמוד מקצוע מסויים, יש די במקצוע זה בכדי לפרנס אותו

אך לא כך במדינת החלמאים:

המורים נאלצים להתמודד יום יום עם הקושי לפרנס את משפחתם בכבוד ממשכורת הפרוטות של המורה.

הם נאלצים לעבוד במשרות נוספות רק בכדי להשוות את הכנסתם לשכר הממוצע במשק, מעל ל-7,000 ש"ח, שכזכור מקבל אדם שאינו מורה על עבודה אחת בלבד.

אך הם אינם נאבקים רק על שכר בלבד. לא, כאמור-חלם זה פה. תנאי העבודה של המורה, הם, ניתן לקרוא לזה, תת-תנאים. הצפיפות בכיתה בלתי נסבלת, והם אינם מקבלים כל גמול על עבודתם בחוץ לשעות הלימודים- טיולים, מערכי שיעור, בדיקת עבודות ומבחנים, פגישות מורים, השתלמויות. וכמובן חלק מהמורים הם גם מחנכים בפני עצמם, כך שיש להם כיתה להחזיק ולחנך.

*** 

כשבוע לאחר תחילת שביתת המורים, הצטרפו המרצים באוניברסיטאות לשביתה גם כן. ככל הידוע לי, הם שובתים רק על בעיית השכר. שוב, מרצה, מחנך, מגדל דור העתיד, אינו זוכה להכרה מהמדינה, ועבודתו מבחינתם, אינה חשובה.

זאת בהחלט עבודה אינה חשובה, אם אנו רוצים שילדינו יגדלו להיות חסרי דרך ארץ כמו ראשי מדינתנו.

אך בספק אני אם מישהו מאיתנו, רוצה שזה יקרה. לא! ילדינו צריכים לגדול להיות אנשים משכילים, תרבותיים, בעלי דרך ארץ ונימוסים, בעלי מצפון ואופי הטוב לבריות.

הכיצד? הכיצד יוכלו לעשות זאת? המערכת הנמצאת איתם יותר משאנו ההורים נמצאים איתם, היא אינה מערכת חינוך. כי למה היא מחנכת?

***

ראו התסריטאים בהוליווד כי טוב, והחליטו גם כן לשבות. ושוב, נשאלת שאלת השכר. האם אנו רוצים לראות סדרות איכותיות ותרבותיות, או טלוויזיה זולה שחושבת את צופיה לאנשים שלא עברו את גיל הגן?

***

"לעצור את הגרעין האירני", "פעילות נרחבת בעזה"...כל הסיסמאות הללו הינן טובות ויפות. אך האם האזרח הפשוט אינו חושב עוד?