אתמול נסעתי לתל אביב בפעם הראשונה מאז שנפרדנו, אתה ואני. התרגשתי. נסעתי כדי לפגוש את חברתי הטובה והוותיקה מאיה שגרה בנתניה. אנחנו לא מתראות הרבה, למרות שהיא כמו אחות בנשמה בשבילי. בכל זאת... ילדים , עבודה, מרחק.

הסיבובים ביציאת ירושלים אף פעם לא עשו לי טוב בבטן, וגם הפעם אני עוקבת אחרי הכביש כאילו שאני יושבת ליד ההגה בעצמי. כל כך מסורבל ומסובך לצאת מהעיר הזאת, עד שאני תוהה  מה גורם לי יותר הנאה - להגיע לתל אביב או פשוט להצליח לצאת מירושלים? לבסוף האוטובוס משאיר מאחוריו את הדרך הצרה והמפותלת של הרי ירושלים ולאט לאט הכול נפתח, לאט לאט הכול מתיישר: הנוף, הכביש וגם המחשבות. המועקה בבטן ובחזה מתמתנות בעוד שהאוטובוס מתקדם. לנסיעה הזאת יש יעד.

כשעולים על אוטובוס בירושלים ומביטים מהחלון אחרי שעה, בדרך כלל רואים את אותו כיכר בפעם הרביעית, כל פעם מזווית אחרת ומגלים שכל מה שהאוטובוס עשה זה מסע מעגלית בשכונת מגורים על אחת הגבהות הרבות של ירושלים.

אבל עכשיו אנחנו בדרך לתל אביב, ומכיוון שיום ששי בשעות הבוקר אין פקקים, אנחנו באמת מתקדמים. התלהבות זעירה מתעוררת בי וגם מעט עצב כשאני רואה מרחוק את הבניינים הגבוהים של תל-אביב, ובעיקר את העגול והגבוה מכולם שמציין את המקום שעליו האוטובוס לוקח אותי. כן, יש צביטה בלב ופתאום גם העיניים מתחילות להתחמם ומשהו בגרון רוצה להפסיק לנשום. אני סוגרת את העיניים ומחליטה לא לבכות בגלל מה שהיה ועבר. בסך הכול אני שמחה לקראת הביקור שלי בתל-אביב, למרות שאתה לא מחכה לי שם, ותחושת ההקלה בחזה ממשיכה להתפשט, למרות הגעגוע. השמש זורחת, אוויר הים כן מחכה לי, כמו גם החום התל-אביבי והחילוניות המרעננת.

חברתי מאיה מתקשרת כדי להודיע שהיא הגיעה. טוב שהגיעה לפני, כך שאני לא אאלץ לחכות לה במקום שהייתי מחכה לך. אני לא אתפתה לחפש מכונית כמו שלך בחניון ולהסתכל על נשים שממתינות לגבר שלהן שיבוא לאסוף אותן. ולראות, כשהוא מגיע, איך הן נכנסות לרכב שלו ואיך הם מתחבקים ומתנשקים...
לא, אני יורדת מהאוטובוס ומתרחקת בזריזות. את החולצה שלבשתי בגלל המזגן אני מורידה מעלי ונשארת עם גופיה יפה שקיבלתי ליום הולדת כבר לפני חודש. לבשתי אותה פעם אחת בלבד עד עכשיו. בירושלים זה פשוט מרגיש לי חשוף מדי. זה מושך מבטים, ולא מהסוג הרצוי. אבל כאן אני יכולה ליישר את הגב ולהרים את הראש וליהנות מהלבוש שלי. אף אחת לא מסתכל, ואני מרגישה יפה ונושמת לרווחה.

אחרי חיבוקים ונשיקות כמו נערות בגיל ההתבגרות אנחנו חוצות חניונים מורווחים, אין סוף תחנות אוטובוס ואת דרך נמיר הרחב ובכל מקום יש אנשים ומכוניות ואופנועים ... ולכולם יש מספיק מקום. ברצינות, בירושלים יש לי הרגשה שלא משנה איפה אני דורכת, אני דורכת על מישהו. הכול צפוף וצמוד ומחניק. כל חניון קטן מדי, כל כביש צר מדי, כל מדרכה צפופה מדי. חוץ מהדינוזאור המקומי ששמו הולילנד, כמובן. אבל עדיף לא לדבר עליו, כי הוא מסיפור אחר. אפילו מעברי חצייה הם עמוסים, כי תמיד יש נהגים שנתקעים על הפסים בגלל שיצאו לצומת בצהוב למרות שהוא לא היה פנוי. ואז צריך לעשות זיג-זג בין מכוניות. האמת היא שלנהגים קשה לדעת לאיזה רמזור לציית. יש רמזור למי שנוסעים ישר ויש רמזור למי שפונים מעט שמאלה ואין רמזור למי שפונים ימינה, ואז יש את הרמזור לתחבורה הציבורית, שיש לה נתיב משלה, אבל הוא חוצה את הנתיב של אלה שנוסעים ישר ואז מתמזג איתו ואם רצית לפנות פניה חדה שמאלה היית צריך להשתמש בנתיב של התחבורה הציבורית או לנסוע ישר ובפנייה הבאה לקחת שמאלה לסמטה חד-כיוונית ולחזור... תעזוב! אם אתה לא מכיר, תיקח מונית.

אני בטוחה שזה לא שונה בהרבה בתל-אביב, לא סתם אני נמנעת מלקחת את הרכב שלי. אבל לפחות בתל אביב, בסופו של דבר תמיד מגיעם לים. בירושלים בסופו של דבר תמיד מגיעים לאתר הבנייה של הרכבת הקלה. או לחילופין למחסום עם חיילים חמושים וקבוצת פלסטינאים שיושבים בצד על הרצפה וחומה מפלצתית מאחור. ויכול להיות שיתמזל מזלך ותגיע לאחת השכונות הקדושות. אפשר לזהות אותם בקלות על ידי זה, שכמות הילדים הקטנים ששוהים בתוך הרחוב ללא השגחה – סליחה, בהשגחה עליונה, כמובן - גדול יותר מכמות המכוניות הזוחלות סביבם.

בתל-אביב נושבת רוח ים. הגענו לבית קפה פינתי קטן ולשמחתנו יש שתי שולחנות פנויים. אני לא הייתי כאן אף פעם ולא מכירה את המקום, אבל מרגישה סימפטיה לאנשים שכבר יושבים. צעירים ומבוגרים, נשים עם שמלות קצרות ושיער מנופף ברוח הקלילה, עגלות ילדים, גברים בלבוש קצר וספורטיבי – הכול צבעוני ועושה רושם רגוע ועליז. לא בא לי להשוות לירושלים יותר, בא לי ליהנות עכשיו. דרך אגב, שמתי לב שכאן כולם משוחחים בעברית.

בזמן שמאיה נכנסת כדי לברר איך מזמינים, אני בוחרת את השולחן העגול בצד שמאל עם שתי הכיסאות הצמודות לחלון. בשולחן ליד יושב לו גבר מעט מבוגר, נמוך קומה, אבל נאה ומסודר בהחלט. הוא משדר נוכחות וסוג של שקט מסקרן, אבל לא זוכה לתשומת לב יתרה מצידי. אני יותר מדי עסוקה בלהרגיש נפלא בגלל שאני פה ובגלל שאני עם חברה אמיתית. היו זמנים שהייתי קובעת דייטים בתל-אביב, רק כדי להגיע לעיר ליד הים. לא כל הגברים התל-אביביים שווים את זה, אבל כל יציאה מירושלים היית שווה. ולפחות הם היו משלמים על הקפה או הארוחה ואני תמיד הרגשתי כאילו שיצאתי לחופשה.

אנחנו מזמינות קפה הפוך גדול, אני צוחקת עם המלצרית ולוקחת גם עוגה פשוטה ואנחנו מדברות ומדברות. מדברות כאילו זה מה שאנחנו עושות כל ששי בבוקר. כך עובר לו הזמן בכיף. בצד אחת יושבת אישה ובוכה בכי מר, בצד השני אחת אחרת חוגגת יום הולדת. ממול מופיע פקח תנועה ואנשים קמים מהר כדי להזיז את מכוניותיהם.

השולחן לצידי מתפנה ומאיה בחיוך קורץ שואלת האם אני יודעת ליד מי ישבתי עד עכשיו. אני מיד נבוכה ומנסה להיזכר במראה הגבר שהתיישבתי לידו. "אני לא זוכרת את שמו" היא אומרת, "אבל הוא אחת השחקנים הוותיקים ומפורסמים ביותר בישראל ועשה סרט עם בתו לא מזמן". מיד ברור לי שהיא מדבר על משה איבגי. איך יתכן שישבתי לידו במשך שעה ולא שמתי לב? אני לא ממש בקיה בעולם ה"סלבז" הישראלי, אבל איבגי באמת שחקן מכובד ומוכר שאפילו אני מזהה ברגע שהוא מופיע על המסך. אני מרגישה צורך להתנצל בפניו, כי לא התייחסתי בכבוד הראוי לו. אבל בצד שני, אולי בעידן הווידיאו-פפראצי הכול-כך מעצבן ומשפיל, נחמד לו שיש אנשים שעבורם הוא רק עוד אורח בבית קפה. ומבחינתי, אני פשוט ירושלמית תמימה שלא רגילה לראות אנשים מפורסמים ברחוב. אצלנו מפורסמים באים בלימוזינות שחורות ומפוארות בשיירות ארוכות ומרעישות שחוסמות את העיר החסומה בכל מקרה, והם בדרך כלל מגיעים מארץ אחרת או מעולם אחר, כמו הווטיקן.

בדרך חזרה, לפני הטיפוס לעיר הקודש אני מוזילה דמעה קטנה ושוב נזכרת בך, ובטיולים שלנו בנמל וליד הירקון. אני עדיין חולמת להביא לשם את הרולר-בליידז שלי ולהצטרף לחגיגה.