הספר נחשב ליצירת מופת והתפרסם לראשונה ב-1890.

ביצירה זו, המגוללת את סיפורו של צעיר המוכר את נשמתו תמורת נעורים ויופי נצחיים,  באים לידי ביטוי שנינותו, ביקורתו החברתית החדה והפרוזה של אוסקר ויילד. כוחו של הספר עדיין במותניו. מעורפל ככל שיהיה, דוריאן גריי מסמן כיוון.

"תמונתו של דוריאן גריי" ביססה את מעמדו של ווילד כאחד ממיצגיה החשובים של האסכולה האסתטית, שדגלה ב"אמנות לשם אמנות", ויחד עם גיבורה הפכה ליצירה נצחית אשר שרדה את מגבלות הזמן.

כל סיפוריו, אגדותיו ומחזותיו של אוסקר ווילד עוסקים בסודות כמוסים, המתגלים במהלך העלילה. לפעמים אלה סודות לא-מזיקים, אך לפעמים אלה סודות חמורים מאוד. הוא נחשב כיום לאחד מגדולי הסופרים שעסקו בנושא הצביעות החברתית.

זה הרומן היחיד של ויילד והוא עורר סערה גדולה בקרב קוראיו ובקרב החברה במאה ה-19. הוא עוסק בסיפורו של דוריאן גריי, צעיר נאה אשר מדגמן לדיוקן של צייר מבטיח בשם באזיל הולוורד. לבסיל הצייר יש פינה חמה לדוריאן, הוא מעריץ אותו ואוהב אותו, עד כדי אובססיביות. ביחסיו עם דוריאן ניתן גם למצוא נקודות הומוסקסואליות. באזיל מצייר את דיוקנו של דוריאן גריי ותופס את יופיו ואת נעוריו ורוצה שזו תהיה יצירת המופת שלו.

תוך כדי ציור, דוריאן מביע משאלה שיופיו ונעוריו תמיד יישארו ללא רבב. למרבה הצער משאלתו ניתנת לו מבלי שיהיה מודע לגבי כלל התוצאות. דוריאן צולל ישר לתוך התהילה, הון, סקס וסמים.

דוריאן הופך להיות בחור מרושע וחסר מוסר. הוא מתענג על הנאות גופניות וחומריות, הוא מאמין בהנאות גופניות בלבד ומכתים את נשמתו. הוא נשאר צעיר ונערי עד כאב בזמן  שדיוקנו מזדקן ומתכער במקומו ומשקף כמו מַרְאָה את סימני חוויותיו ואת נפשו המושחתת. למרות שדוריאן מצליח לשטות בעולם, הוא אינו מצליח למצוא מנוח ומחסה ומחביא את התמונה בחדר צדדי בביתו למען איש לא יוכל לראות את השינויים שחלו בה.

בסופו של דבר באזיל מבקש ממנו את הדיוקן על מנת להציגו בתערוכה והוא מסרב. באזיל מתעקש ואז דוריאן מספר לו את כל האמת. הוא מאשים את באזיל בהריסת חייו ומראה לו את הדיוקן. באזיל ההמום אומר שזו לא אשמתו, זו הייתה משאלתו של דוריאן אשר הרסה את חייו. פסגת הרומן מגיעה כאשר דוריאן רוצח את באזיל ונפטר מהגופה באופן מעורר אימה עם סט כלים שכולל כימיקלים. בהתקף של זעם וכעס הוא דוקר ומשחית גם את התמונה. בבוקר שלמחרת, המשרת מוצא את גופתו  כשפגיון נעוץ בליבו, אך אינו מזהה את אדונו אשר נראה זקן ומקומט. על יד גופתו, נמצא גם הדיוקן שלו, שנראה צעיר ומאושר כמו בבראשית.

קוראים רבים עשויים להרגיש תסכול מהאיטיות של הרומן, אך קוראים רגישים יותר עשויים להתענג על הקטעים היפהפיים שווילד משלב בטקסט בעיקר לשמם, כלומר, בגלל הערך האסתטי שלהם. הסגידה האמנותית שדוריאן מעורר בבאזיל מתאפיינת בלהט שרק אהבה רומנטית יכולה לעורר, והתשוקה שבאזיל מתוודה עליה מאוחר יותר לפני דוריאן היא מינית בעליל, אף שהרומן אינו יכול לנקוב בשמו של הרגש הזה.

רבות היו הספקולציות לגבי מקור השם דוריאן גריי. באופן כללי, ההדהוד היווני של שמו של דוריאן מרמז גם על אהבה יוונית-הומוסקסואלית ביוון הקדומה, ועל השליחים ובני-הטיפוחים הצעירים והמקסימים בהיסטוריה ובמיתולוגיה הקלאסיים, כגון אנטינואוס ואדוניס, שמעריציו של דוריאן בספר משווים אותו אליהם בלי הרף.

המקור הביוגראפי הברור ביותר לשמו ולמראהו של דוריאן הוא ג`ון גריי, משורר ומתרגם צעיר ונאה להפליא וקרוב לוודאי אחד המאהבים של ווילד בתקופה שבה כתב את דוריאן גריי.

(למרות שאי-אפשר להוכיח באופן מוחלט קשר גופני בין ווילד לגריי, אין ספק שלגריי היו נטיות הומו-ארוטיות, ובין השניים נוצר לכל הפחות קשר רומנטי משמעותי של מורה ותלמיד, שנמשך כמה שנים).

כשהספר יצא לאור, הוא נחשב למסוכן, טיפשי, וולגרי ולא מוסרי ושימש כהוכחה ל"חוסר צניעות דוחה" במשפטים כנגד ווילד, שהביאו בסופו של דבר למאסרו ולהגלייתו.

"תמונתו של דוריאן גריי" חוללה את המתקפה האלימה והזדונית ביותר על אוסקר ווילד. בתמצית זהו ספר על אדם שמשמיד את מצפונו. הסמל החזותי של המצפון הוא התמונה, תמונה של נעורים מושלמים ויופי מושלם, שפניה המשתנות נושאות הנטל החטאים של אב-הטיפוס שלה. זהו אחד הלקחים המוסריים הגדולים והנוראים ביותר שהעולם זכה לקבל מידיו של סופר דגול. הדבר המרשים הוא, שלמרות שחייו של אוסקר ווילד היו "לא-מוסריים", אמנותו הייתה מוסרית תמיד.

עד שנת 1967 נחשבה ההומוסקסואליות לעבירה פלילית, על-פי החוק הבריטי. אך בפועל, לא היה נהוג לתבוע אנשים למשפט על אורח חיים זה. לא תבעו אנשים אלה, לא רק מפני שקשה מאוד להוכיח דבר שמתרחש בסתר, אלא גם משום שהחינוך שהוענק לבני האצולה האנגלית והאירופית עודד מאוד את התופעה. הפשרה הייתה להעמיד פנים שהתופעה לא קיימת, ובמקביל - להחמיר עם כל מי שנתפס.

לאחר המשפט עוקל כל רכושו של ווילד, אשתו התגרשה ממנו, החליפה את שמה והיגרה לארצות-הברית. רוב ידידיו נטשו אותו, והקשה מכל - "בוזי" האהוב, מקור אסונו, נטש אותו גם כן. עם תום תקופת מאסרו היגר ווילד לצרפת. הוא לא האריך ימים אחרי שחרורו מהכלא.

ווילד מת בגלות בצרפת ב-30 בנובמבר 1900, לאחר שנודה מהחברה האנגלית. מותו מדלקת קרום המוח חפף למעשה את סוף תקופת ה – Fin de siecle, שווילד סימל באופן טרגי כל כך. על ערש דווי החליט סוף-סוף להמיר את דתו לקתוליות, דת שנמשך אליה רוב ימיו והייתה לדתם של המנודים והנרדפים באיים הבריטיים.

אין ספר מוסרי או בלתי מוסרי. ספרים כתובים היטב או כתובים רע, זה הכל (אוסקר ווילד).