כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    זה לא הם שפגעו בנו, אלא אנחנו שנפגענו

    36 תגובות   יום שבת, 19/3/11, 21:30

    ''

     

    גם כשעושים לנו דברים ממש רעים, כל עוד אנחנו ממשיכים לחיות את הסיפור שבגלל מישהו אחר, אשם ככל שיהיה, כל זה קרה, כלום לא יכול להשתנות. לקיחת אחריות, משמע להבין את הצד שלנו בסיפור, איזה מראה הוא מצב בפנינו, ומה אנחנו למדים ממנו.  רק כך אפשר לגדול בתוך החיים, ולא למחזר שוב אותן חוויות, ואותם דפוסים.

     

     

    כשמישהו עושה לנו רע, פוגע בנו, לוקח מאתנו משהו, מכעיס, מכאיב, התגובה הטבעית היא להאשים. אז יש שלילי וחיובי ברורים, והחיים מסודרים. אנחנו, בסיפור הזה "הצודקים", משמע הקורבנות שעשו להם. מנגד נמצאים ה"אשמים", שגרמו לכל זה.  


    אנשים יוצאים לקרבות של שנים בכדי להוכיח את צדקתם, ומה שחשוב יותר, שהצד השני הוא האשם. הם מגייסים לשם כך עורכי דין, חברים, קהילה, ושפע של תאוריות להוכחת צדקתם. העניין הוא שתמיד מנגד קיים צד שני, שמרגיש מאד צודק גם הוא, ונלחם להוכיח זאת. בקרב כזה אין סיכוי לצודקים משני הצדדים, ויש צורך באחד שמנצח ואחר שהפסיד.   


    הדיאלוג של קורבן ומקרבן, אשם ומאשים, מתרחש ברמה הזוגית, חברתית, ולאומית. יש את הטובים ואת הרעים, תלוי לאיזה צד אנחנו משתייכים, או מאזינים. הקשבה לצד הנגדי, מגלה שהוא, היא או הם, ישמיעו טיעונים דומים, לעיתים אפילו זהים. מזווית הראייה שלהם, אנחנו הגורמים לבעיה.

     

    מפתה להישאר במקום של מי שעשו לו. בקורבנות יש כוח. הסביבה מרחמת, אמפאטית, נוכחת אתנו בסיפור, כי כמו שסיפרנו אותו, אנחנו אכן מי שזקוקים לתמיכה הזו.


    אפשר להישאר במצב הזה זמן רב, לעיתים משך חיים שלמים, כי גם אם הוא מכאיב, הוא נוח, אין צורך לקחת אחריות וליצור הבדל. וכמעט תמיד, נעדיף להישאר במוכר והידוע, גם אם הוא רע, מאשר ליצור את השינוי בתוכנו, ולהתקדם הלאה, אל הלא נודע. 


    וכך, כל עוד האחרים הם האשמים, אנחנו נשארים באותה נקודה, וממשיכים לשחזר בתוכנו את סיפורי העבר הקשים, ולכאוב אותם. אנשים עושים צעדים, יוצאים ממקומות שהיו בעייתיים עבורם, אבל כל עוד לא יבינו את חלקם טראומות העבר ימשיכו לפעפע גם למפגשים חדשים. כך, במוקדם או במאוחר, יש סיכוי שישחזרו בדיוק אותו מחזה, גם אם בצבעים ותפאורה קצת שונים.


    דרך פופולארית נוספת שמאפשרת להתחמק מאחריות, היא לתייג אנשים כחלק מקבוצה. הכללה של "כל הנשים" "כל הגברים"  קבוצות אתניות ושאר הגדרות, לא מאפשרת להתייחס לאדם שמולנו כפרט, ואת מה שקרה מולו כחוויה פרטית. התייחסות גזענית שכזו, פותרת אותנו מאחריות, כי אם מדובר בקבוצה שכך מתנהגת, אכן, אי אפשר לפתור את העניין בתוכנו. רק ההבנה שזה יוסי, ומה שחוויתי מולו, הוא מולו,  וזה אחמד, ומה שחוויתי מולו, הוא רק מולו, מאפשרת למצוא פתרונות מול כל אדם קבוצה או עם.

     

    *** 

     

    טבעי, אנושי, אפילו רצוי, לשקוע קצת בתוך האומללות ולאפשר לעצמנו לחוות את הכעס, הכאב העלבון והשנאה, מבלי להדחיק. רגשות קשים מסמנים לנו נקודות חשוכות ובלתי פתורות בלא מודע, אזורי כאב קדומים שעוד לא טיפלנו בהם, וחשוב לאפשר להם להיות.  


    כמה זמן נכון לשהות באזור הכאב לפני שמנצלים אותו כמקפצה להתפתחות?  אני מאפשרת לעצמי להתקרבן שעות עד ימים, ואז, לרוב אוספת את עצמי לתהליך התבוננות. יש מי שיוכלו לעשות זאת בפחות זמן, ויש מי שזקוקים ליותר. העניין הוא לשאוף להגיע לזמן שבו אנחנו יכולים יכולים לצאת מעמדת הקורבן, ולראות את המקום שלנו. התקבעות בעמדה הצודקת משאירה אותנו ממשיכים לטעון שעשו לנו, שבחרנו בחירות לא נכונות, שנפלנו שוב לאותן מלכודות, אבל דבר במציאות לא ישתנה. אם יש דפוסים שחוזרים על עצמם בסיפורי חיינו, זה לא "בגללם" אלא מתוך מה שבנו.   

     

    לקיחת אחריות היא אתגר לא פשוט. היא מסירה את האשמה מהצד השני, ומחייבת לראות איפה הדברים פוגשים אותנו. אין אשם ומאשים. אנחנו מאבדים את הזכות להמתין  עד שהצד השני יבין שטעה, יכיר במה שעולל לנו, ויתנצל.

    רק אנחנו אחראיים על השינוי בסיפור של עצמנו, ואין אחר שיוכל לעשות את ההבדל עבורנו. אנחנו נופלים ל"בורות" המוכרים כשאנחנו במצב חלש ופגיע, ואז מאשימים את האחרים שנפלנו בגללם. אבל לרוב, הסדר הוא הפוך, נחלשנו, איבדנו את הבטחון והעצמיות, ואז נחשפנו שוב למלכודות מוכרות ומעדנו לתוכן, האחרים רק היו שם באזור כדי לשמש אחר כך בתפקיד האשמים. 



     ***

    הדרך ללקיחת אחראיות אפשרית מכמה נתיבים. האפשרות הראשונה היא להתבונן בסיטואציה מתוך יושרה ולהבין את תרומתנו להתפתחות הדרמה המקומית. פעמים רבות, עשינו בדיוק מה שאנחנו מאשימים בו את הצד השני. הקשבה למילים של עצמנו, תשקף לנו מה בעצם קרה שם, מבחינתם.

    אם אנחנו טוענים נגד הצד השני לתוקפנות, ראוי לבחון איפה ואיך שידרנו תוקפנות בסיטואציה, או רגע לפניה. בחוויה שלנו זה קרה כתגובה למה שהוא/הם עשו. הצד השני הרגיש כנראה בדיוק אותו דבר. משהו באינטראקציה יצר תוקפנות חסרת הקשבה, ובהמשך, נבנתה אצל שני הצדדים התבצרות עוינת בצדקת טענותיהם.

    רגע אחרי שאני מבינה שראוי לקחת אחריות על מה שעשו לי, אקשיב לכל אחת מהטענות שלי נגדו/ה  ואראה איפה נהגתי בדיוק באותה דרך מול אותו אדם.

     

    כיוון הסתכלות אחר, הוא התבוננות על רצף מקרים בתוך החיים. זיהוי של דפוסים חוזרים במערכות יחסים, מצביע על כך שזה לא הם, אלא משהו במערכת האמונות שלנו. אנחנו משחזרים  אירועים, בכדי להצדיק סיפור שנבנה בנו, בתחילת החיים, ומאז, חוזר על עצמו גם אם בוורסיות קצת שונות.

    כך למשל מי שמאמינים שאינם נאהבים, מתוך חוויות ילדות שתורגמו כך, יחפשו סימנים דומים במערכות יחסים עתידיות. במודע, הוא/היא רוצה אהבה ברורה וטובה, אבל האמונה הראשונית דוחפת לחפש  ולמגנט חוויה מוכרת של דחיה. המחוות החיוביות נשכחות כי הן לא כי הן לא מתחברות עם הסיפור הפנימי של "בלתי ראוי". הם חיים בציפייה דרוכה למפגש עם הדפוס המוכר, בו יתעלמו מהם או יכעסו עליהם, והם כלל לא יכולים לראות מה בהם יצר זאת שוב.  באופן פרדוקסלי, המצבים המוכרים הם הטבעיים, ואותם אנחנו ממגנטים.  בהם אנחנו יודעים איך להרגיש/להתנהג/ להיות, גם אם הם רעים וקשים. חוויה קצת מעוותת של "לחזור הביתה", אל המוכר והדחוי במקרה הזה.  


    ובמילים אחרות, זה לא שאנחנו נופלים שוב ושוב על אותם טיפוסים, בסוג של ביש מזל.  האמת היא שכל זמן שאנחנו לא מזהים את הסיפור של עצמנו, אנחנו ממשיכים לייחס אותו לכל אדם שמולנו, ולחשוב שבגללם הדברים קרו, ושוב טעינו בבחירה.

     

    דרך נוספת שמאפשרת לקחת אחריות היא לבחון את מערכת ההשלכות שלנו. מרתק לחפש בתוכנו את מה שמפריע לנו, מעצבן אותנו, מכאיב ומכעיס אצל האחרים. כל אחד מאתנו היה אי אילו פעמים בחייו מרושע, חסר התחשבות, או לפחות רצה להיות כזה, ולא איפשר לעצמו. כשנכיר בכך שיש בתוכנו הכל, גם את התכונות שאנחנו פחות מעריכים, נוכל להפסיק להתנגד לעצם קיומן בעולם. כי כל מה שאנחנו מתנגדים לו בתוכנו, עלול להגיע מחוץ לנו בכדי להוכיח לנו שאנחנו אנשים שלמים, ויש בנו הכל, את כל הקצוות.

    ***

     

    המאמר הוא חלק מהספר "בחרתי בחיים של אי ודאות" 

    אפשר להזמין אותו בקישור המצורף, והוא ישלח אליכם:

    https://sites.google.com/site/gazitmichali/home/choose-life

     

      

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (36)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/3/12 14:59:

      וכמובן הרשי הא לי ללייקק ולשתף בדף שלי בפייסבוק.

        18/3/12 14:54:

      כהרגלך בקודש  - פוסט מעולה.
      נושא חשוב מאין כמוהו...וניתוח מזהיר שלך!
      כל הכבוד! תותחית את! ומורה בחסד.
      נשיקות...

        12/5/11 17:02:
      בילדותנו ובנעורינו כשעדיין איננו מבינים את מה שתיארת, הפגיעה היא ממשית ואמיתית. ואין לזלזל בכאב הנוצר בגינה. רק אם נכיר בכאב, בתחושות העלבון והזעם והנקם(כן, הנקם) שהתעוררו בנו, רק אז נוכל להירפא. ועוד משהו: נתקלתי באנשים, המשתמשים באופן ציני בקו המחשבה שאת מתארת כאן על מנת להתנער מאחריות למעשיהם. ובהחלט יש מצבים בהם ראוי להעיר לזולת על מעשיו או דבריו הפוגעים.
        24/4/11 23:49:
      בדיוק המילים שרציתי לקרוא. טיפלת בהן בכזו עדינות ותבונה. העצות נהדרות. אימצתי! תודה לך אישה מופלאה
        22/4/11 19:40:
      מרתק
        11/4/11 19:11:
      תמיד אהבתי לקרוא אצלך.את מופלאה.
        11/4/11 16:26:
      לא מספיקה לענות אחד אחד כמו שנהגתי בעבר, אבל קראתי פה תגובה תגובה הרבה יותר מפעם אחת, והן כל כך מרגשות וכל כך מעשירות, והמון המון, ממש המון תודה לכולכם
        10/4/11 23:44:
      יפה מאוד!
        8/4/11 18:34:

      אוטוביוגרפיה בחמישה חלקים

      אני הולך ברחוב.
      במדרכה יש בור עמוק:
      אני נופל לתוכו.
      אני אבוד... אני חסר ישע.
      אין זו אשמתי.
      לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

      אני הולך באותו רחוב.
      במדרכה יש בור עמוק:
      אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
      אני נופל לתוכו שוב.
      אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
      אבל אין זו אשמתי.
      ושוב לוקח לי נצח לצאת.

      אני הולך באותו רחוב.
      במדרכה יש בור עמוק:
      אני רואה אותו.
      אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל.
      עיני פקוחות:
      אני יודע היכן אני.
      זוהי אשמתי.
      אני יוצא מייד.

      אני הולך באותו רחוב.
      במדרכה יש בור עמוק:
      אני עוקף אותו.

      אני הולך ברחוב אחר.

      פורשה נלסון
      "ספר החיים והמתים הטיבטי"




        8/4/11 08:58:
      קראתי בשקיקה את הכל... כמה אמת חשוב ונכון.. וממש לא רק בזוגיות אלא במערכות יחסים בכלל בחיים. שבת שלום. יורם פרקט
        7/4/11 21:05:
      פוסט חשוב. ותמיד רלוונטי.תודה.*
        7/4/11 20:58:
      פוסט חשוב מאד! תודה לך יקירה. ההבחנה בין אחריות לאשמה היא קריטית במקרה זה: אחריות מצמיחה, אשמה מקבעת קרבניות.
        6/4/11 16:40:
      פוסט חשוב, תודה
        3/4/11 04:57:
      אלופה את. יופי של ציור גם. דפוס ה'אכלו לי שתו לי לקחו לי' - כך אני קוראת לזה.. דפוס שמביא הרבה תסכול. תסכול - זמן טוב להסתכל, גם החוצה אל הסובבים אותנו. תודה.
      אמן....! כל אחד מאיתנו צריך להסתכל כאילו הוא השחקן על הבמה וכל מה שקורה לו בחיים הוא תפאורה שבאה לאפשר לו להתנסות, להתפתח, לצמוח. דווקא המקרבנים הכי קשים הם המורים הכי גדולים שלנו... לחיי ההבנה שכל, אבל כל מה שקורה לנו בחיים הוא תוצר של האמונות הפנימיות שלנו ושל תפישתנו את המציאות.
        2/4/11 23:56:
      פוסט נפלא
        2/4/11 11:05:
      מילים כדורבנות, והדרך ארוכה ורצופת מהמורות עדיין ... :-) תודה לך על דברייך.
        1/4/11 21:21:

      פוסט מרתק.

      נותן מענה לחלק משאלות

      שמתמודדים איתן כל יום.

      תודה רבה לך

      ושבת שלום.

        1/4/11 21:01:
      אחד הפוסטים המעולים, יש כאן הרבה חומר והרבה מסר בפוסט אחד, שווה לחלק אותו לפוסטים כל פעם תחום אחד ולהעצים אותו, כתבת כאן פנינים!!! ככל שקל להאשים כך קשה יותר לצאת ממקום הקורבני
        30/3/11 14:35:
      מעשיר ומשכיל תודה לך.
        30/3/11 11:32:
      נהדרת כמו תמיד
        29/3/11 02:18:
      אהבתי.
        25/3/11 22:33:
      תודה מיכל, מעניין מאד ותמיד רלבנטי !!!
        25/3/11 19:41:
      מהדהד איתך. כולנו מטורגרים (מלשון טריגר )
        25/3/11 19:08:
      יופי. כל מילה בסלע
        25/3/11 18:26:
      אדם חכם מחליט החלטות עבור עצמו, הבור מחליט בהתאם לדעת הציבור.האם שמעת פעם על אפקט העדר? זה אסונו...
        25/3/11 17:34:
      אהובתי.... כמו שאת יודעת אני בוגרת לפחות שיעור אחד למתקדמים, ואהבתי כל מלה שלך. מודה לך על זה שברגע קשה, שבו קל היה פשוט לתת לי כתף, ידעת לשים לי מראה בהירה מול העיניים (לא יודעת אם את זוכרת, אבל ככה עשית...) פוסט נהדר. למרבה הסינכרוניזציה, לפני חמש דקות העליתי לעמוד של המדריך הודעה בנושא מערך מפגש שכתבתי בנושא דפוסים :) את מוזמנת להכנס לשם ולשים לינק לפוסט המשובח הזה!
        25/3/11 15:03:
      מיכלי יקרה, תובנות כל כך חכמות ואותנטיות.......מהחיים.הגיע הזמן שנתפתח מהמקום העלוב והקטנוני של אכלו לי ......שתו לי........ שבת נהנדרת שתהיה
        25/3/11 12:38:
      לא בכל יום, שבוע או חודש אני זוכה לקרוא משהו כה מעורר מחשבה והשראה.
        21/3/11 13:04:
      תודה, זה היה שיעור מעלף מחבקת
        21/3/11 09:51:

      כן. בסופו של דבר את רוב ייסורינו אנחנו יוצרים בעצמנו.

      -

      חוזרים על אותם דפוסים----שנובעים מ-"אמונות" וסיפורים שיש לנו על עצמנו.

      -

      ולכן רק התבוננות אמיתית ---בכאב שלנו-----ובאמונה בסיפור שלנו---יכולה להביא שינוי.

      -

      פוסט יפה

      -

      חנה

        21/3/11 08:28:
      יפה ונכון, תודה. עדיין השאלה היותר מורכבת היא - איך מנהלים תהליך שכזה בהצלחה?
        20/3/11 22:46:
      איך באת לי בזמן את. בול בזמן. מתעסקת עכשיו הרבה עם החומרים של "לאהוב את מה שיש", לא מסוגלת לחפור כמו השיטה, אבל אימצתי כמנטרה. לאהוב את מה שיש, להפסיק לחפש אשמים, להפסיק להתקרבן. אהבתי את המילים שלך
        20/3/11 20:00:
      מדהים מחזק פשוט ניפלא ליקרוא את הדברים שלך ניתוח אמיץ כוון מטרות ויעדים בלי האשמות והישארות אי שם במידרון ממש כמו בטיפוס הרים שום מיכשול או טואי שטח לא אמורים להיות טרוץ תודה לך על פוסט מעולה בשורות טובות חג שמח ושבוע טוב
        20/3/11 19:17:
      נתת המון חומר למחשבה... הולכת לחשוב, תודה.
        19/3/11 23:39:
      פוסט משובח אחותי! מרגישה את אמיתותו, לומדת להתחבר אליה. יש את נושא הקיטלוג, "לסמן" אנשים - ככאלה שמעוררים יותר דפוס זה, לעומת אלה המעוררים דפוס אחר... ואז כל פעם להיות מופתע מחדש, איך כאשר התפיסה משתנה, גם הם "משתנים"...