בצרוף וברשות קודשא בריך הוא ושכינתה, ובית דין של מעלה ובית דין של מטה :

מ ו ת ר י ם   לכם    (ג' פעמים)

ש ר ו י י ם   לכם    (ג' פעמים)

מ ח ו ל י ם   לכם    (ג' פעמים)

אין כאן נדרים, אין כאן שבועות, אין כאן חרמות, אין כאן שמתות, אין כאן עין-הרע, אין כאן נידויים, אין כאן קללות, בין שקיללתם אחרים, בין שאחרים קיללו אתכם, בין שקיללתם את עצמכם, או שנתחייבתם שום קללה או חרם או קונם או שום גזירה רעה, או חלומות רעים או פתרונות רעים, בין שחלמתם על אחרים או אחרים חלמו עליכם;

כולם בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש; וכל הקללות וחלומות רעים יתהפכו עליכם ועלינו לטובה ולברכה.

הפגאנית: נראה לי שציפית שאני אדקור כדי שתרגיש שוב בחיים אבל זה כבר פאסה בשבילי להרוג אותך. מעדיפה להישאר משק אוטרקי בינתיים, זה עדיף בעיניי על סחר-חופשי-עד-כדי-זנות. תשתדל לא להפריע לכלכלה שלי (אמברגו, מכיר?) תמיד תישאר לי בשבילך בלב פינה בזווית חדה. תם טקס יום הזיכרון, התרת הנדרים ויום השואה.

----------

השתויה בקטנה אתמול בלילה: נדמה שהשקט שלה שמבקר מעת לעת משחק איתה במחבואים, כמו אומר לה: אני בא והולך ובא והולך והולך. מצב מתמשך של חיפוש אחריו מותיר את המחפש אחר השקט חסר מנוחה לחלוטין. נדמה שהדבר החמקמק הזה משתרר (מתחבאת פה גם המילה שררה?) כאשר אין לרעש עוד כוח לעצמו. יש שקט ויש שקט. יש כזה שבא בלי קשר לסביבה ולמה שקורה מסביבה. מתוך התוך הוא בא. כמו מתעקש שייזכרו בו. ויש שקט שבא מעייפות, או לאות (זו מילה יותר יפה), כמו שגרביים יורדות בסוף היום וכף הרגל החשופה היא השקט עצמו. המבט הצלול אל עיקומים שיש בגוף ולא נבהלים מהם כבר. כי מבט אובייקטיבי על כף רגל עשוי לראות עיקום ואי-סדר וכיעור. מבט משלים עם כף רגל יגיד: מזל. מזל שאין דבר אחד מושלם. מבט אוהד בכף רגל יגיד: וואו. אנחנו שמים את היופי במה שאנחנו מתבוננים בו, הדבר משתנה עם הינתן עליו המבט שלנו. זה למה אני כל כך אוהבת את סובייקטיביות על נגזרותיה ומופעיה, כשהכל ניתן לפרשנדתא האישית, ושבעצם היא הדבר היחיד שיש לו ערך, מה אני רואה בעיניים שלי (וזה לא מגאווה יתרה, יש לנו רק את העיניים שלנו לראות דרכן) ואפשר לקחת את זה אל בין שניים: מה שאני רואה מול העיניים שלי, מול מה שה"אני" של האחר רואה בעיניים שלו (וזה שונה מלהגיד: מה שהאחר רואה) והמפגש של שתי נקודות המבט. זה הדבר. אני מרותקת לתהליך לפעמים אף יותר מהתוכן (אין לי מושג מה רציתי לכתוב. לא בטוחה שרציתי מושג. כאילו נכתב בלעדיי. אני עוד לא מבינה עכשיו את הכל, זה מהדברים האלה שקורים לפעמים עם מילים. בבחינת שלח לחמך; היבש כמו אבן המן, או הטרי כמו יום אחרי פסח, או הפרוס כמו מתאמץ ליישר קו, או השחור השלם שהוא אז איז, או המשוכלל פלוס צימוקים וגרגרי זהב אורגניים, או את הא-לחמא-עניא שלך על פני המים, שלח; אולי תבין, אולי לא וזה בסדר)

כשחיפשתי בי פגמים מצאתי

כשהפסקתי להיבהל

נרגעתי.

לערום מילים לערימה. מה בין ערימות לערמומיות. אולי התרמית האינהרנטית שיש בהנחה של דבר מה על דבר מי על דבר מה. הגרעין מתחבא. כמו שהגרעין של מה שעובר לי בראש עכשיו מתחבא. כתיבה שאינה יודעת מה היא רוצה ולאן היא הולכת. אומרים לתת לאצבעות ללכת במקומך. אני אומרת לתת לעצמי ללכת ולהיות במקום לתת לאצבעות- זו דרך נאה מאד לחיות.

איך דרמטיות משנה צורה והופכת לנינוחות. זה תמיד מרתק אותי. אני קשובה לתהליכים, כאמור. לאופן שבו דברים מתגלגלים- ככה אנשים אומרים. מרגישה לפעמים כמו משולש שמנסה להתקדם, מנסה לשוות לצעדיו משהו קליל, אבל כל צלע נאבקת על הצעד שלה. ויש מזגי אויר של נפש וחוץ בהם אני עגולה ומתגלגלת, ואז התנועה קלה, לא מתאמצת. בשאר הזמן זה משולש שמתקשה לזוז. ולחשוב על משושה- זה מפתה. התנועות הרבה פחות נוקשות, צלע אחר צלע זזה בלי הרבה מאמץ, זוויות רכות. כמו ההבדל בין לשיר בקול שלך לבין להתאמץ אל טונים שלא באים בקלות. ואז פתאום באמצע (תמיד רק בדיעבד) שמים לב שיש פה מאמץ מיותר. ויורדים בטון או שניים, ונשמעים ברגע החילוף כמו זיוף נורא. אבל מצטרפת שם הקלה כזו. שאחר כך שוכחים את המעבר החד, את הירידה בטון למטה. ולמטה זה אני עכשיו. ויש למטה טוב.

----------

המוצפת: הלכנו לקריאת מגילה אמא הולכת לאט לאט לאט לא רואה גם לא ממטר מגששת את הקיר שליד. ילדים בתחפושת קאובוי נצחית מרעישים את המן ומישו הרים נפץ שהוא זיקוק שהתפזר בסגול ואמא לא מבינה למה הבאתי מצלמה. אנשים עומדים בתור ליד אבא כשהכל נגמר באים לבקש ברכה ולי יש בראש את הרגעים שהוא לא מצליח לקום מהכיסא ושאני גורבת לו גרביים ושהוא קורא לאמא שלו שהלכה ו"מה נשאר לי מה".

----------

הזאבה: אתמול הירח היה הכי קרוב לכדור הארץ ממה שהוא היה מזה שמונה עשרה שנה. המרחק הממוצע בין כדור הארץ לירח עומד על 384,403 ק"מ בערך, אתמול זה התקצר ל356,000 ק"מ בערך. חלק מהמדענים קוראים לתופעה הזו מונגדון על שם ארמגדון והחשש שמביא איתו מופע זה של הלבנה, חשש לרעידות אדמה ומזגי אוויר קיצוניים. קראתי את זה בעיתון שבועיים לפני רעידת האדמה. אני מרותקת ליחסי גומלין; מעניין באיזה אופן הרעידה היפנית השפיע על מופע הלבנה כפי שהוא היה אמור להיות לפני שהיא קרתה. את זה לעולם לא נדע. וודאי קדם לכך דבר מה שהפך הן את הרעידה והן את מופע הירח והן את מה שיבוא אחריו- לסיבה וגם לתוצאה. ככה זה בהכל- הכל הוא גם סיבה וגם תוצאה.

אתמול הייתה סביב הירח תהל נפלאה. אתמול היה לילה כחול, לא שחור, ככה זה היה.

----------

החללית האפורה: נסענו בשתי מכוניות מאילוצי בישולים vs עבודה. בחזור הלילי בכביש עוקף באר שבע שיחקנו קצת עם המהירות בנתיבים מקבילים. בכביש שש חזרנו לשחק עוד קצת עד מאה שישים וכמה ואז התעייפתי נתתי לו לטוס נשארתי על מאה שלושים קבוע, המהירות האידיאלית: יש בה מספיק תנועתיות אבל לא כזאת שדורשת דריכות יתרה (כל אחד ועולם הערכים שלו) המעבר מכביש שש לרמזורים של הוד השרון מתסכל אותי באופן קבוע. מצד שני אם לא יתסכל אותי משהו אני לא לעולם לא אגיע בנסיעה למה עושה לי טוב.

----------

המעירה: מי לעזאזל חשב או חושב שהתמונה של הבקבוקים בעמוד הראשון של התמונות- יפה? (סליחה, אה?) – פונטים בגודל של עזריאלי גורמים לי להרגיש זקנה-- עמודים עם דברים שקופצים לי בעיניים עושים לי סחרחורת – מישהו סיפר להרבה אנשים שלכתוב: ריחך, גופך, נגיעותיך- יפה יותר מאשר לכתוב הריח שלך. לדעתי זה לא נכון – כשחוסמים מישהו המחשב כותב: המשתמש גורש. כוחה של סמנטיקה – אני מקנאה פה ב-orthoped1  (מדרסים, מגן קרסול, חגורת גב, מגן ברכיים..) על הנחישות, על ההתמדה, על זה שהוא לא מוותר ושלא אכפת לו ממני או מאפאחד. הלוואי עליי.

----------

המאוננת: כמה הרבה כוח יש למבט נואש וזקוק. כמה הרבה כוח יש בתנועה שלו בתוכי. כמה הרבה כוח אני משחררת כשאני בוכה. כמה הרבה כוח יש בלהיות בלי כוח. כמה

http://www.youtube.com/watch?v=c7AGPdykekU&feature=related