אנשים מסתובבים מחויכים בחוץ, אנשים מתחפשים, יוצאים, מצטלמים ואני מתבוננת מהצד, לי אין מצב רוח, דברים שאני עוברת עם עצמי לא נותנים לי אפשרות לשמוח ועד שיוצא לי חיוך מול המצלמה ואנשים אומרים או הנה החיוך הם לא יודעים ממה הוא יוצא באמת, מי שבאמת היה מכיר אותי טוב היה יודע להבדיל את החיוך האמיתי שלי, גם אם זה בתמונות.

אז נכון שחברים לעבודה שבאים מחופשים ונראים מצחיק אני צוחקת אבל עדיין אין לי אווירת חג אז אני גם חושבת שהם מוזרים, אבל זאת אני.

ת'אמת אין בן אדם בעולם הזה שמכיר אותי באמת, כבר אין, הרי אנחנו האנשים כשחושבים שמישהו הוא ככה וככה אנחנו גם מאמינים שזה נכון, לא כולם כמובן כי גם אני לא כזאת אבל אין מה לעשות בחיים אנחנו כל הזמן צריכים למכור את עצמינו לאחרים ויש אנשים שלא אכפת להם ממה שחושבים או שהם לא מראים את זה לאחרים.

ניקח לדוגמה נקודה (סתם בחורה) וסימן קריאה (אני), נקודה יש לה עבודה, היא הולכת לעבודה, יש לה גם חברות, אחרי העבודה היא הולכת עם החברות לשתות קפה, אחרי זה היא הולכת לישון כי אחרי זה היא יוצאת, למחרת היא חוזרת לעבודה וממש כיף לה שלא אכפת לה שמישהו עיצבן אותה כי חברות שלה שם לידה, אחרי זה היא ממהרת הביתה כי יש לה הורים, ואמא שלה הכינה לה ארוחה חמה, ההורים גם משלמים שכירות ואת כל מסביב אז לנקודה יש זמן לעשות גם מה שהיא רוצה ויש את האפשרות לצאת לעשות שופינג או לתכנן טיול לאן שהיא רוצה.

מגיע יום הולדת של הנקודה, כל היום חברים עושים לה שמח, מתנות, טלפונים, בצהריים היא הולכת למסעדה עם המשפחה ואז היא יוצאת למסיבה, וככה כל הזמן.. הנקודה מתרגלת לזה ולוקחת את זה כמובן מאליו ופתאום משהו חסר לה כי היא התרגלה היא פתאום מחליטה להחליף עבודה לשנות אוירה, פתאום מחליטה לקחת איזה קורס חדש ושוב טוב לה, פתאום היא רואה סימן קריאה סימן קריאה קצת שקט, לא זורם תמיד עם כולם, לא תמיד מצחיק לפעמים מתבודד, נקודה שטוב לה עכשיו אומרת יאללה בקטנה הכל טוב, צריך לחייך, החיים יפים, היא לא ממש מבינה ואולי גם לא רוצה להבין מה עובר סימן שאלה לפני ואחרי שחוזר מעבודה.

אז אני מודה, קורה שקשה לי וכואב לי לראות אנשים שמחים, אולי זה מקנאה אולי זה מפגיעה שהם לא מבינים, לא רוצים להבין ולא מנסים לעזור, אנשים שמסביב יכולים ממש להיכנס לשיחה עמוקה ולהתעניין כשאנחנו לבד אבל זה לא קורה ואני גם דיי לא נותנת לזה לקרות כי אני יודעת כבר מה תהיה התגובה או שיהיו לי ציפיות ויהיו להם הבטחות ובסוף זאת תהיה עוד שיחה של לשפוך.. די אין לי כוח יותר ואני ממש אבל ממש שונאת כשמרחמים עלי אז לא, לא את זה אני מחפשת.

עברתי, אני עוברת ואני עוד יעבור דברים קשים, אני מתמודדת עם הכל לבד כי כל המלאי אושר לא רוצים אפילו להכניס חצי רגל ל"מיטה חולה" הם לא מבינים למה אני בוכה כשאני רואה משפחה, הם לא מבינים למה לפעמים אני לא אוכלת כל היום ולמה אין לי כוח לצאת מהבית, אין לי מי שיכין לי ארוחה, יום שישי בערב כשאנשים מתבאסים שהם מפספסים ארוחת שישי לא יודעים מה זה עושה לי, כשמדברים על חו"ל הם לא יודעים שבחיים לא הייתי כי לא יכולתי, הם לא יודעים שפעולה פשוטה כמו לשטוף ת'בית ואפילו להתקלח קשה לי ולפעמים אני לא יכולה ואם אני משאירה את כל מה שאיתי ויוצאת מהבית אני מרגישה שאני עם מסכה, אם הייתי רואה את עצמי מהצד הייתי חושבת שאני מסודרת בחיים ודיי קשוחה בגלל זה גם אין לי כוח לצאת מהבית אפילו כשאני רוצה/צריכה.

באופי אני תמיד דואגת רק לאחרים ושמה את עצמי בצד, תמיד מנסה לעזור ותמיד עושה מה שמבקשים וגם כשלא, אני מנסה להבין אולי עשיתי משהו רע, אולי בגלל זה ההורים שלי ככה אבל לא עשיתי צרות ולא הכנסתי את עצמי לאיזה סכנות.

אני מתמודדת עם מחלה, אני גרה לבד, (למזלי יש לי כלבה יפיפיה) אין לי עזרה מאף אחד רק מדי פעם כשאבא שלי נזכר שיש לו בת הוא עוזר לי בקטנה (כשבשבילי זה המון), נכון אני כבר ילדה גדולה אבל וואלה אף פעם לא באמת הייתה לי משפחה, אני לא זוכרת ארוחה שקטה עם ההורים, אני לא זוכרת שאחותי הייתה לוקחת אותי לאנשהו אם אני צריכה, אני לא זוכרת שהיינו הולכים ביחד והיה לנו טוב, תמיד זה היה בכי, צעקות וקללות, אולי יש לי מראה קשוח אבל אני נורא עדינה, והיום אחרי הרבה מאוד זמן שוב בכיתי אפילו לא יודעת על מה, ביום הולדת שלי אמא שלי אפילו לא התקשרה, למחרת התקשרה כאילו שעשתה טובה, כל שישי כשאני יכולה אני מדליקה נר שבת ומבקשת מאלוהים רק דבר אחד...

"אלוהים בבקשה כל מה שאני רוצה זה רק להיות קצת מאושרת, ולהבין סוף סוף למה מתכוונים כשאומרים החיים יפים כי בינתיים אני לא ממש חיה"

שבוע טוב

וחג שמח וכל השיט הזה..