0

0 תגובות   יום ראשון, 20/3/11, 17:12

          החל מ-1980 לערך נכחדה הנוירוזה מהעולם... או ליתר דיוק הוצאה מה-DSM. חמש שנים מאוחר יותר הוכרז ה"גלאסנוסט" ובישר את נפילת ברה"מ. אך הפרטים ה"קטנים" (כלומר, הפרטים שמונמכים ע"י האידיאולוגיה להיות "קטנים") הפכו להיות הפרטים הגדולים, לאחר הרצח הדמיוני של האידיאולוגיות ה"גדולות", כל מה שנותר לנוירוזה הוא אך ורק הפרטים הקטנים.

 

  קטנים כקוואנטים. הם קטנים עד כדי אימה, החלקיקים הקטנים שמעיזים, חלק מהקטנים, לכנותם "פוסט-מודרניים", אבל אין בהם שום קוטן ממשי. למעשה, כאשר "אלוהים" נכנס לפרטים הקטנים, הם מופקדים בידיו של אדם קטן מאוד, אדם שמקבל תחושת כוח דמיונית כאשר כעת, הוא זה המחליט עבור כולנו, איזה טעם יהיה ליוגורט ה"קטן".

 

   בסביבה רוויה באנשים "קטנים" ובפרטים "קטנים" עוד יותר, תהילת העולם של משוררים קדומים נראית היום מגוחכת, גיבובי מילים של אנשים מתים, וקטנים. אך הנוירוטי בעל התאווה-שאיננה-יודעת-שובע מעוד ועוד אובייקטים "קטנים" איננו יכול למלא את ריקנותו האיומה או למלא בעצמו משהו מעבר לקריקטורה של אופי, או קריקטורה של רגשות. בתוך כך האדם הפך לקריקטורה ביהביוריסטית, ללא סודות מיותרים, והפרטים הקטנים אכן, הפכו להיות הוא.

דרג את התוכן: