אתה נוסע נגיד 5 שעות באוטו מתזז בדרכים מסיע, יוצא, נכנס, מדבר עובד. נקרע בתאכלס ... בדרך, הראש מג'דנן (נהיה קצת מג'נון/משוגע) ואתה לא מבין איך תשרוד את זה. צמחים - כביש - צמחים - כביש - צמחים - כביש - מחשבות ... וככה זה נמשך. בשביל הפינאלה, הסיום המשמעותי אתה נתקע בפקקים של גוש דן ותל אביב עוד איזה 45 דקות בגשם. בסוף אתה שוכב על ההגה בדקות האחרונות של הנסיעה רואה את הסוף שורד ומגיע. למטה, כשאתה מחכה למעלית אתה מביט במראה ופתאום הכול נושר ממך. הלחץ, החרא, העומס. הבנת, שהגעת. ופתאום, כל העומס והג'אננה שהיתה שם בדרך נעלמה כלא הייתה. מהנקודה הזו כל מה שקרה לפני זה נראה מגוחך. מוזר. היסטוריה. דקה מפרידה בין שיא החרא, לשקט של אחרי הכל נעלם בדקה. אז מה היה שם בעצם לפני? מה כל כך "שבר" אותי אם הוא נעלם רגע אחרי? מסקנה: לזכור את זה. להזכיר את זה לעצמי בפעם הבאה כשאהיה בשיא הקושי. להזכיר לעצמי את הרגע שאחרי. לזכור את השניות מול המראה כשאני מחכה למעלית והכול נעלם בשנייה. זה יעזור לי להגביר אמונה ולעבור את הרגעים הקשים שבדרך. |