החודש כעסתי, אני מודה שקצת יותר מהרגיל . זה התחיל ממשהו גדול ועבר לדברים קטנים וחסרי משמעות ובכל זאת..חברתי הטובה שלחה לי את המלל הזה על הכעס והרי זה פלא..הפסקתי לכעוס ואף התעליתי על עצמי ו"השתפרתי" חשבתי שאם הדבר עזר לי הרי שיוכל לעזור לאחרים..

כעס

רגש זה הוא רגש עז הגורם לתוקפנות ולאלימות מילולית ופיזית, הוא נקרא אף בשם "חימה" מכיוון שהינו מתולדות האש, ועל כך אמרו חז"ל "כל הכועס כל מיני גהנם שולטין בו".

 נראה, שישנו גהנם השולט על האדם עוד בעודו כאן בעולם הזה, הכועס מתנתק מעצמו ומסביבתו, הוא מאבד שליטה על ערכיו ועקרונותיו, התנהגותו נעשית לא ראציונלית ואף הרסנית עד שפעמים מגיע בשל כך גם לשפיכות דמים, על פחות מזה קבעו חכמים כי "המשבר כלים בחמתו יהיה בעינך כעובד עבודת כוכבים" משום שהאדם הכועס מאבד את כח שליטתו על מעשיו ודרכו פתוחה לשליטה חיצונית שתוכל להביאו גם לכפירה ולחוסר אמונה.

הרמב"ם בספר המדע מרחיב בגנות הכעס: "הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו או על הציבור, אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב, יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים. ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה".

אכן, בעלי הכעס חייהם אינם חיים, הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטאלית, זהו רגש הגורם לתגובות קשות בכל התחומים ומכל הזויות, אדם כעסן אינו נוח לעצמו ואינו מקובל על סביבתו, לעתים מעכיר במידה רבה בגוף ובנפש אף את חיי הקרובים אליו.

היזקים פיזיולוגים

במישור הפיזיולוגי, מחקרים מראים שכעסנים נוטים יותר לסבול מפרכוסי לב, מחלות לב, ומשבץ. אחוז התמותה בקרב הכעסנים גבוהה יותר מבשאר האוכלוסיה, שלמה המלך אמר "הסר כעס מליבך והעבר רעה מבשרך" רעת הבשר הנובעת מן הכעס רבה היא, תגובות כעייפות, יתר לחץ דם, כאבי ראש, ופריחות בעור, הם חלק ממכלול התגובות הפיזיולוגיות הנגרמות מרגש זה.

חכמים קבעו "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות" השגעון הרגעי, זה הנוצר מאיבוד השליטה של האדם על מעשיו מביאו עד כדי רציחה ממש, רבים הם המקרים בהם כעס של נהג בכביש עלה בחייו של "המכעיס", ולא פחות מכך רבו מקרי האבדון וההיזק של הכעסנים לגופם שלהם – מחיר הכעס גובה קרבנות רבים, אך הקרבן המרכזי הוא הכועס בעצמו.

הכעס כמבחן הנפש

אם רצית לדעת על אדם מסויים או על עצמך מה טיבך, צא וערוך היכרות מתוך מבחן משולש: בכוסו, כיסו, ובכעסו, שהם על פי המהר"ל מבחן בגוף - "שכרות הכוס", ובממון - בכיסו, והמבחן השלישי בנפש - מבחן הכעס.

כוסו - "מבחן הגוף": מצב זה מבטא הפרזת השתיה עד כדי שכרות ואי סינון שכלי לכוח הדיבור, בזמן השכרות אנשים מגלים את סודותיהם, ונחשפים גם הרצונות והשאיפות האמתיות יותר של האדם, במקרים רבים אנשים גדולים נתגלו דווקא מתוך מצב זה, אך במקרים אחרים נחשפו רגשות שליליים שהיו נחבאים עד כה.

כיסו - "מבחן הממון": יש המשימים את ממונם דרגה מעל נפשם, הוא קרוב אליהם ביותר, כיצד תתנהג אתה כאשר מצד אחד זועקת תאוות הממון שבך, אך כנגדה עומדים עקרונותיך? כשכל  הנסיבות ההכרחיות מההיבט הגשמי סוחבות אותך בגיבוי טענות הגיוניות לכאורה למעול בממון האסור לך, האם תעמוד במבחן? ברגע האמת תבדק ישרותך ונאמנותך.

כעסו - "מבחן הנפש": כשאדם מגיע לכדי כעס מהסיבות "המוצדקות" ביותר, שליטתו בנפשו נבחנת, ובהתנהגותו החיצונית משקף הוא את תוכנו הפנימי, אם איבד שליטה עד כדי שמשבר כלים או מאבד ממונו בחמתו, כבר עכשיו מעיד על עצמו כי דרגתו הרוחנית מהשפלות ביותר ויתכן שימצא סופו בועט אף בדברים שלפי הצהרותיו הפומביות הם היקרים לו ביותר כאמונה בבורא.

הכעס הינו ממחלותיה הקשות של הנפש, הוא מטשטש את ההבחנה בין העיקר והטפל, ומעכב מאיתנו לממש את הפוטנציאל הטמון בנו ואף שוחקו, רגש זה הורס את כושר השיפוט שלנו ומעצים את שליליותם של אחרים לצד גימודו את החיובי שבהם, הוא מעודד פגיעה בזולת, ומשום כך הכעסן אינו מוצא נחת בסביבת אנשים מה שעלול לגרום בסופו של דבר לאיבוד מקום לימודו או עבודתו ושבירת המסגרות בהם בחר לחיות - כעסו מבודדו.

הכעס מסיר אור השכל

כשאנו באים למצות את ה"אני" האמיתי שלנו - ה"אני" הרוחני מכוח נשמתינו, הרי שהכעס סותר את כל עבודתינו, הוא מחזק את ה"אני" המדומה התאוותני – הגשמי, ומסתיר מאיתנו את האמת על עצמנו, חכמת ההתבוננות המביאה אותנו לחקר ה"אני" הפנימי נחסרת בעקבות הכעס, ככל עבודה בעבודת הנפש חשיבה היא המפתח, ביסודות החשיבה הרצויה טמונה בין היתר יכולתנו ומסוגלותנו לספוג בקורת בונה, אומנות הספיגה נתונה לאשר ישים בלבו שאין נכונות מעשיו אבסולוטית, בתודעה זו אנו משאירים חלון פתוח לאוהב מוכיח שאת פניו ומילותיו נקבל בשמחה מיוחדת השמורה לאוהבי דרך החכמה ויודעי הליכותיה.

הכעסן לעומת זאת, סותם את הגולל על מעשיו בהציבו תמרור הזהרה העומד בפתח ומתרה בפני אוהב כשונא לבל יחשוב כי כוונתו בהכרח תתפרש למוכח בצורה חיובית, ואם אכן יפורשו מילותיו לשלילה, אזי יצטרך המוכיח להתמודד עם התקפת זעם העולה מלב נרגז, התייחסות זאת מצד סביבת הכעסן, מונעת אף מהאנשים הקרובים אליו לבקר את מעשיו, ובכך מבריח הוא מליבו כל חכמה שתוכל להעמידו על מהותו ומהות חייו, הוא אינו מסוגל לממש את ה"אני" הפנימי שלו, וכל מניעיו הם על פי דמיונו על עצמו, מצב זה מעמידו כל חייו ברדיפה ומחסרו סיפוק אמיתי, אין פלא שעליו מכריזים כי "חייו אינם חיים".

אם נרצה לבטא ביתר עוז את פגם הכעס בנשמתנו, אין לנו אלא לראות את הגדרת האריז"ל כפי שהעיד תלמידו הגדול רבי חיים ויטאל שאמר: כל שאר העבירות פוגמים באבר אחד, אבל מידת הכעס פוגמת כל הנשמה כולה ועושה אותה טריפה" – ניתן אולי בנקודה זו לעשות הסבה לעבר הפשט ולהסביר את המונח "טריפה" במובנו ההלכתי – זהו גוף שאין גישה אליו, הבשר הטרף נבדל מהיהודי האמון על הכשרות, הרצון וההכרח לאוכלו אין ביכולתם להכשירו, כל נוסחא תדחה מעצם היותו טריפה, - כזה מוגדר הכעסן שעם כל רצונו והבנתו בהכרח חקירתו הפנימית ויישוב דרכו עם עצמותו האמיתית, מנוע הוא בפועל מלהחכים ולפעול על פי שאיפתו הכנה כל עוד "דוחה" הוא בהתנהגותו כל אפשרות לכך ע"י החסימה החוסמת בינו לבין החברה הבונה.

הכעס מטריף ושולל כל אפשרות להכשרה, דומה הוא לגידול פנימי המזהם ומעמיק זיהומו כל יום נוסף שעדיין שוכן בלבו של אדם, פתרונו הוא אך ורק בהסרתו המביאה פתיחות לביקורת עצמית וחיצונית המחכימה בסופו של יום ומביאה למימוש עצמי חיובי.

שורש הכעס גאווה

לרוב רווחת לה המחשבה כי הכעס הוא תגובה טבעית למאורעות שאינם עולים בקנה אחד עם צפיותנו, אך האמת היא שהכעס הוא רגש משני לרגש אחר עמוק יותר, הבעיה נמצאת במהותה בעצם ההרגשה שדברים חייבים להיות כפי הציפייה שיהיו, הרגשה זו יסודה במידת הגאווה המבטא את עליונותו של האחד כלפי האחר, ובשימת האדם את עצמו לפחות בתת מודע כמשקל "שווה" עם כח עליון בהנהגת הדברים וסידור מקריותם בעולם, זאת גם הסיבה שהיהדות סולדת סלידה טוטאלית מהגאוותן, עד שהבורא מצהיר עליו "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת", הלקוי במידה זו אינו סובל תקרית שאינה לפי תוכניתו, תגובתו תהיה בהתקפת זעם, לכן נמצא שורש כל כעס גאווה, וכגודל הגאווה עומק הכעס כתגובה.

הבעש"ט מייסד החסידות היה נוהג לומר שרוב המשוגעים בעולם השתגעו מחמת ה"גאווה", וה"כעס" בגימטריה עולה עשר פעמים "גאווה", ללמדךשהכעס הוא שלימות הגאווה (המספר 10 מבטא שלימות), השאלות העולות במוחו של הכעסן כגון: כיצד אתה יכול לעשות לי את זה? הרי אני אמרתי לך לעשות אחרת? למה זה מגיע לי? תמיד מגיעות מתוך ההרגשה הפנימית ש"אני" הוא הסיבה והמסובב.

לעומת זאת העניו רחוק כרחוק מזרח ומערב מרגש הכעס, מכיוון שאי עשיית רצונו אינה מביאתו לידי סחרור חושים, הוא אינו משים עצמו מעל זולתו, ואינו מחזיק דעתו יקרה יותר מדעות אחרות הסותרות את הילך חשיבתו - אין לו מניע לכעוס.

הסרת הכעס היא התמודדות עם הרגשת הגאווה, אפשרות מיעוטם הוא ע"י חשיבה אנושית בעת הרצון להגיב, חשיבה שלפחות הינך שווה בין שווים, זוהי חשיבה העומדת בגבול שבין הגאווה לענווה, ככל שתלמד עצמך ענווה, שלימותך האישית תפרח ותשגשג יותר, דחיית הכעס הוא בחינת "סור מרע" ממידת הגאווה, הקודם ל"עשה טוב" של מידת הענווה, דברים אלו מגלים אנו אף באיגרתו של הרמב"ן ששלח לבנו בקטלוניא בהבטיחו שכאשר יקראנה ויהא רגיל בה יענוהו משמים על כל מה שישאל, ויהא ניצול מכל צרה, וכך פותח את דבריו:  "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך, תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס, שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם... וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה שהיא מדה טובה מכל המידות טובות שנאמר עקב ענוה יראת ה'" אגרת זו התפרסמה בכל קהילות ישראל והינה אחת מעמודי התווך לעבודת נפש האדם, פתיחתה בגנות הכעס מלמדתנו יותר מכל על נזקו העמוק של רגש זה.

ביטול הכעס הוא ביטול ה"אני" המדומה

העבודה על רגש הכעס נמצאת בבסיסה בהבנה שאם לא אתה גרמת לכך שנעשה לך עוול, הרי שהוא מיועד לך מכוח ההשגחה הפרטית האלוקית על מנת להעצים את אשיותך ולהעלותך עוד מדרגה במדרגות הנפש, כל עמידה בנסיון בזמן אמת מעבר למה שהיא מקדמת אותך אל על, היא משקפת לך כמראה את מיקומך הלא מזוייף במדרגות הנפש, אתה מודע יותר לכוחות ה"אני" האמיתי שלך.

המחשת נקודת השיא בשבירת רגש הכעס מתוך ענווה מוחלטת נמצאת במעשה המובא במסכת שבת לא. על שני אנשים שהתערבו על סכום גבוה מאוד בזמנם - ארבע מאות זוז, האם יוכל אחד מהם להביא את הלל נשיא ישראל לידי כעס, הלך אותו אדם בערב שבת בשעת לחץ בשעה שהלל היה מתרחץ, ושאל בקול "מי כאן הלל"? הלל הפסיק את הרחיצה, התנגב ויצא אליו, שאלו: "מה רצונך"?  אמר לו: "שאלה גדולה יש לי לשאול", "שאל בני, שאל" עודדו הלל. שאלו: "מפני מה ראשיהם של הבבליים עגולות" ענה לו הלל: שאלה חשובה שאלת בני, מפני שאין המיילדות שלהם מומחיות, סיים אותו אדם והלך לו, חזר הלל לרחוץ, ושוב מופיע "המטריד" וזועק "מי כאן הלל? מי כאן הלל?", שוב הפסיק הלל התנגב ויצא אליו, אמר לו: בני מה אתה מבקש? א"ל שאלה יש לי לשאול, א"ל "שאל בני, שאל" שאלו: "מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות" אמר לו: בני שאלה גדולה שאלת "מפני שדרין בין החולות" הלך שוב אותו אדם וחזר שוב ושוב עם שאלות מלגלגות כגון אלו, תוך כדי זלזול בנשיא ישראל.

בסופו של דבר פונה הטורדן אל הלל ואומר לו: "שאלות הרבה יש לי לשאול ומתירא אני שמא תכעוס"  נתעטף הלל במלבושיו המכובדים וישב לפניו, אמר לו: "כל שאלות שיש לך לשאול שאל", ראה מיודעינו כי לא יוכל לעולם להכעיסו, אמר לו: אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל?  ענה לו:  הן,  אמר לו:  אם אתה הוא לא ירבו כמותך בישראל! שאלו הלל: "בני מפני מה"?  אמר לו: "מפני שאבדתי על ידך ד' מאות זוז", אמר לו הלל:  הוי זהיר ברוחך ואל תחפז להמר פעם אחרת "שכדאי הוא הלל שתאבד אפילו שמונה מאות זוז והלל לא יכעס"!

ענוותנות זאת היא שלילה מוחלטת של הכעס, זאת משימה קשה ובייחוד בשעת מבחן אין עבודה זאת מן הקלות, אך ע"י הכנה מוקדמת וברצון רב שווה היא מתיקותה.

מהם העיצות להתגבר על הכעס?

הבסיס לעיצות ההתגברות על רגש זה נמצא דווקא במוכנות וביכולת שלנו "להכעיס", הכעס החיובי מתברר מתוך אמרת חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע".

השיטה: ההבחנה בין ה"אני" האמיתי יסוד הרצונות הרוחניים משורש הנשמה - בחינת יצר טוב, ובין ה"אני" המדומה - יצר רע, לאחר שנבחין בין השניים מלאכתינו כעת ליישב את ניגוד האינטרסים בינהם, כאשר ה"אני" המדומה נוטה לאמץ את הכעס כמכשיר להשגת מטרותיו, וכנגדו ה"אני" האמיתי מסלידו ומרחקו, אם נרצה להגיע אל שלימות פנימיותינו נצטרך לכופף את ה"אני" המדומה לטובת ה"אני" האמיתי, וזאת ע"י אותו מכשיר בעצמו "מכשיר הכעס" אנו נכעיס את ה"אני" המדומה – יצר הרע, בכך שנשבור אותו בשעת מבחן, ברגע שעולה הוא בלהבות אש הכעס נתיז עליו ממימי הרוגע והשלווה, זאת נעשה בכמה עיצות טכניות.

העיצה הראשונה: הרמב"ן באיגרתו מגלה לבנו סוד גדול "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת" הדיבור בנחת עם כל אדם ואפילו השונא לך ביותר, ולא זו בלבד אלא אף בכל עת ואפילו בשעה שמבטא את שנאתו כלפיך, היא אצילות הנפש הגבוהה, ונצחון מוחץ של ה"אני" האמיתי על ה"אני" המדומה.

ברגע שבו מכעיסים אותך, תלמד אף אתה להשתמש ברגש זה ולדעת "להכעיס", אך תדע למי להפנות אותו וכיצד לכוונו, ברגע זה אתה נכנס למלחמה קשה של יצר טוב ויצר רע, ועליך להכעיס את הצד הרע, ביטויו של כעס זה יהיה בשתיקה או לחילופין במקום הצורך בהשבת דברים בנחת, זכור! ברגע זה אתה משיב חזרה בכעס רב אך שקט ורגוע – זהו כעס חיובי המנצח כעס שלילי!

אך ככל מלחמה עליך לזכור כי הנצחון הגדול ביותר הוא לא להתחיל אותה, וכאן מגיעה לה העיצה השניה: עצת החכם מכל אדם במשלי י"ז "ולפני התגלע הריב נטוש" השתמש בחכמתך על מנת לזהות את מיקומם של  מוקדי הכעס הבאים, במקום להפעיל את ראשך בתוך המלחמה, הפעילו שעה קודם, כך תדע כיצד ליצור מצב בו לא תצטרך להתמודד עם יכולות תגובתך, על כך מאמר החכם "בשלשה דברים נתנהג עם הכעסן: לשון רכה – שתיקה – וההפרד מאצלו" לעתים מצב של אי חיבור לאדם או אסיטואציה, היא החכמה הגדולה ביותר של ההתגברות על רגש הכעס.

זאת עליך לדעת! ההתקרבות הפיזית שלך לאדם כזה או אחר אינה נחשבת בהכרח התקרבות מסוכנת מבחינת מוקד הכעס שהינה טומנת בחובה, אתה יכול להיות קרוב לאדם עם פוטנציאל ל"הכעסה", אך עדיין תהיה רחוק ממנו מרחק מספיק כדי שלא התעורר אצלך מחמתו רגש הכעס, וזה מביא אותנולעצה השלישית: "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה" כעסים באים מצפיות שלא התגשמו לבסוף, פעמים רבות אנו "סומכים בעיניים עצומות" על כל האנשים הקרובים אלינו "כל עוד לא הוכח אחרת" הבעיה היא עם אותם פעמים "שהוכח אחרת" כמה כעסים ומריבות נגררים בשל כך?!זכור! הדבר הבטוח ביותר אינו בטוח עד שנעשה, אם תלך מראש עם הבנה ברורה שבשר ודם הוא בסך הכל בשר ודם, ונסיבותיו יכולות להשתנות מרגע לרגע ופעמים שאין רגע זה אחראי למשנהו, לא תפתח צפיות גבוהות ומיותרות שסופם עלול להביאך בין היתר אף לכעס - הפחת את רמת הצפיות שלך מאחרים! 

גם כאשר הגעת למצב שלמרות סף צפיותך הנמוכות הצליח חברך להביאך לכדי מבחן הכעס השתמש בעצה הרביעית: "אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו" - שים עצמך במקומו, חשוב על כל הנסיבות העלולות להביא אדם למצב בו נמצא חברך, חשוב היטב מה היה עלול להביא אותך להתנהג כמוהו? האם סיבות גופניות או אולי נפשיות מיוחדות היו גורמות גם לך להכעיס אחרים באותה מידה? אם אתה חושב שישנם סיבות שעלולות להביאך למקומו, דמה בנפשך שאלו הם סיבותיו, והחלף את כעסך ברחמנות וחמלה, אך אם לא מצאת בדמיונך סיבות "מצדיקות" להתנהגות זאת, כנראה שמצבו הרבה יותר אומלל ממה שאתה מסוגל לחשוב - הינך צריך להתייחס אליו ביתר "חמלה וסלחנות" ובטח שלא בכעס.

אם תכעס על הכעס לא תכעס לעולם

ניתן ללמוד מחז"ל עוד ועוד עצות להתמודדות עם רגש זה, אך נראה שכל מה שמביא את האדם לידי שליטה בכעסו נכון הוא, על מלחמת היצרים נאמר"בתחבולות תעשה לך מלחמה" רבות הם התחבולות, צבא צבא ותחבולותיו, אפקט כל תחבולה אינדיבידואלית היא, יש אדם שפעילות נשימתית נכונה בשעת מבחן מועילה לו ביותר, ואילו אחר יעדיף זימזום של ניגון שקט, השלישי יבחר בספינת הדמיון שתשאהו ברגע שלפני ההתפרצות אל עבר גלי הים ובמקום האובייקט המכעיס יראה את תנודות המים ודגי הים, טכניקות רבות ניתן לאמץ אך בסיס הצלחת כולם אחד הוא "ההכרה בכעס כרגש עז ההורס כל חלקה טובה מנטאלית ופיזית, וההכרה ביכולת השליטה עליו" כאשר נגדיר את הכעס כאוייב , ננתב  את כל אנרגיות הכעס שבנו להכניעו, אנרגיות אלו חזקות הם מספיק כדי לנצחו.

ההשתלטות על רגש הכעס והמרתו בחמלה מהווה ניקוי אחד הרגשות השליליים הבסיסים ביותר שבנו, זהו פתיחת מרחב נינוח יותר להמשך עבודתינו בתיבת רגשותינו, וקפיצת מדרגה באיזון הגוף והנשמה שבנו, מתוך עוצמה זו נעבור לטפל בעוד רגש שלילי שבנו.

נכון שעזר...?